כולנו באותה הסירה יותר נכון הצרה.

ערב יום הולדתי ה-36 אני מגיעה לכאן. כבר לפני שבועיים נרשמתי, צ'וטטתי עם הדיאטנית הנפלאה בלה ואז התחלתי בתהליך. יום... יומיים... ושוב נפלתי לתוך התהום העמוקה הזו שהפה שלי פוער בכל פעם שאני נכנעת למפלצת האוכל שבתוכי. אני מסתכלת בעצמי ושואלת מצד אחד, למה לא להתייאש. למה לא להתנתק מהמנוי ולהפסיק "לזרוק כסף לפח". אבל את השינוי אני יודעת אני חייבת לעשות, זה שאני משלמת מנוי כשבכלל עוד לא התחלתי דיאטה (וכבר שבועיים אני כאן), זה בשבילי סוג של גחלת לוחשת, שעון שמתקתק לי במוח, השלהבת שבועת בכיריים שבתחתית הנפש שלי שצועקת הצילו. שרוצה בתמיכה ובעזרה בתהליך הנפשי הזה של הדיאטה. תפריטים אפשר למצוא מיליון באינטרנט, אבל לא את מי שיעזור לי בתהליך הנפשי ובהתייעצויות.
אני מסתכלת בעצמי בראי ולא מוצאת את הבחורה האתלטית שהייתי פעם. רק מישהי זרה, כבויה ושמנה שמפלצת האוכל רודפת אותה, חיה בתוכה, שולטת בה ומנהלת אותה. העיניים שלי, עיני השקד היפות שהיו לי פעם, הולכות ושוקעות, הסנטר שהצמיח אח תאום יהפוך בקרוב לשלישייה, הצוואר הולך ומתקצר ואפוד השומן שמרפד לי את המותניים, הכתפיים והחזה הולך ומתעבה. שלא לדבר על הפאוץ' שחגור לי על הבטן... סליחה, אבל פשוט בא לי להקיא על עצמי אבל בכל זאת, במקום להוציא החוצה, אני מכניסה פנימה. חסרת אונים ועצובה אני מרחמת על עצמי מצד אחד וכועסת מצד אחר... צריכה רוח גבית מכם חברים ותיקים כדי להאמין שעוד אפשר לחיות אחרת.
עצוב לי שכך, ערב יום הולדתי ה-36 הגעתי כבר למשקל של כמעט 80 ק"ג בגובה של מטר וחצי ובכל זאת, אחרי שכבר ויתרתי על איפור, על תכשיטים, על לק בציפורניים ועל בגדים ובקיצור... על הנשיות שלי ועל מי שאני, אני כבר לא יודעת למה ובמי להאמין, בעצמי או במפלצת האוכל שחיה בתוכי.

אשמח לשמוע מילה מכם חברים יקרים.