הזדהות ועצה

זה החל לקראת יום כיפור, כאשר הסתבר שלא יהיה מפגש. מבלי שהבחנתי חדרו אל מחת לעורי שותפים פעילים בחמאס הפנימי שלי, התיישבו במן אקרובטיקה טפילית בתוך ראשי ולחשו לי... כי זו העת למעט מרדנות בתוכנית.
ככה בקטן... בלי הבאת אויבים אימתניים הבייתה...רק עם עוד קצת חומוס ועוד קצת לחם... וקצת יותר בשר..רק עם אלו התחיל הזיוף של התוכנית. קיצור, חרבנא... ואז? לא נעים להתמודד עם מציאות תבוסתנית שכזו, ועוד שבוע דוחים את ההגעה למפגש... ועוד אחד וכך חלף לו כבר חודש. וביום ראשון האחרון , כמעט הגעתי... אך משהו שכנראה מאד חפצתי בו, גרם לכך שזה היה רק כמעט. והצטרף תסכול... אז נעמדתי מול המקרר שלפתי מעדן וניל ולגמתי לי, הופתעתי מהטעם המשובח העמקתי מבט והנה גיליתי כי בשוגג רכשתי מעדנים 3% שערכם הקלורי יותר מפי 3 מאשר במעדן של 0% זה לא גרם לי להפסיק, זה רק משך אותי בעבותות לחסל עוד אחד (והפעם עם פיסות בננה)... כמו בסיפור על העקרב שביקש מהצפרדע שתעביר אותו לגדה השניה, זו חששה שיעקוץ אותה וסרבה, התחנן העקרב והבטיח כי לא יפגע בה לרעה. העמיסה אותו על גבה ויצאו שניהם לדרך, באמצע המעבר עקץ העקרב את הצפרדע ובעוד שניהם מתחילים לטבוע שואלת הצפרדע "למה"? עונה לה העקרב "כי אין הגיון במזרח התיכון"
כן, גם בהתנהלות הזו שלי אין כל הגיון... ואני הרי השלתי כבר כ-13 ק"ג, החדווה שבה לחיי, התחלתי לראות גוונים של ורוד... אז ראבאק, למה להרוס??????
אלוהים, הב לי כוח לחזור!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!