וידוי (שלישי)

מאת: beraleb

03-09-2009 | 14:23:00

זה החל עוד בילדותי כבת לאם מאד מרשימה חזותית שתמיד טרחה לעקוץ אותי ואת נטייתי לבלוס. ובהיותי בת 12 עברנו דירה והכרתי את חנה..חברתי האהובה (עד היום) בת למשפחה קשת יום רבת נפשות. חנה בורכה באמא כבדת משקל עם נשמה כגודל מדבר סהרה ונטייה לבשל בסירים שכמותם ראיתי רק בבה"ד 12.
ואני,הייתי נוהרת לשם, חיננית עגלגלה ורעבה.. ניחוחם של הסירים המהבילים הביא רוב אושר לחיי.. ולחיי הגב. אוחיון (אמה של חנה) שהייתה צמאה לבולסת אמיתית (גם אם היא אשכנזיה נחותה).
חלפו השנים.. ניחוח תבשילי הגב' אוחיון עודם מלווים אותי (ומכאן חולשתי לפאני). אך היום אני למדה למקם מזונות וניחוחות במקום ראוי אך לא מרכזי בחיי. (תודה לך תוכנית)אני גם למדה שניתן להתמוגג מאוכל גם אם אינו צף בשמן... ואני למדה שהצרת הקפים מביאה שמחה אף יותר מפיסת שוקולד ראויה.
שבת שלום מתוכננת תזונתית ומעט סתווית... לכולנו./ מיכל.