מתוך-->שיחת השבוע-->סם האושר

שיחת שבוע מספר 52

סם האושר

עם השנים, התפתח אצלנו במוח מנגנון שגורם לנו למוטיבציה ונחישות, גם אם קשה לנו. אם הפרס מולנו- אנחנו רוצים אותו יותר.

נסו להיזכר בתחושות שלכם במאפיה, מול מגש מאפים מהביל, כשהריח אופף אתכם מכל כיוון.... יש לנו

מוטיבציה מאוד גדולה לאכול אותו, למרות שבראש אנחנו יודעים שזו אינה השיטה הטובה ביותר לשמור על

תזונה נכונה.

אם מדברים על אותו פיתוי כשנמצאים במקום אחר (לא במאפיה)  קל להדחיק את המחשבה הזו.  אבל קשה

מאוד לעצור את עצמנו כשהוא מולנו, מדיף ריח נפלא ורק צריך להושיט אליו את היד.

כשאנחנו עומדים מול פיתוי, המוח שלנו מפריש חומר בשם דופמין. נהוג לחשוב עליו בתור סוג של סם אושר.

כשהדופמין מופרש בגוף שלנו, אנחנו מרגישים שאם נכנע לדחף שלנו נרגיש אושר גדול.

מכירים את השניה הזו לפני ביס במשהו טעים במיוחד? מכירים את הקטע שאנחנו רוצים ללכת לאימון גופני אבל מעיפים מבט על הכורסה מול הטלוויזיה, מרגישים את תחושת הכיף שעומד להגיע אם רק נשתרע עליה?

זוכרים את ההרגשה הזו, כשאנחנו צריכים ללמוד בערב משהו חדש, אחרי יום עבודה, והפיתוי לזרוק את הספרים וללכת לעשות משהו אחר כל כך קורא לנו?

זו התחושה שנגרמת לנו בעקבות הפרשת הדופמין במוח:

אם תשיג את הפרס הקטן הזה שעומד מולך, תהיה מאושר!

האדם הקדמון הרוויח הרבה מהדופמין. היתה לו מוטיבציה להתאמץ לרדוף אחרי החיה שרצה לאכול, או לקטוף ולהביא את הפרי על העץ. דברים שהיו מרוחקים 220 קילומטר ממנו היו פשוט חסרי משמעות עבורו.

אבל אנחנו, כיום, משלמים מחיר על המנגנון הזה.

כשאנחנו רואים את הפרס, אנחנו מלאי מוטיבציה להשיג אותו. אבל מה קורה כשאנחנו לא רואים אותו?

לפעמים הפרס הוא ממתק שמחכה לנו בארון בבית ואנחנו לא יכולים לעצור את עצמנו מלקטוף אותו. זו הסיבה, אגב, אומרים לנו "לא מכניסים אויבים הביתה". עדיף לא לראות את הפרס הזה בעיניים. זה גורם לדחף שלנו לנגוס בפרי האסור להיות נמוך יותר.

המנגנון הזה, של הפרשת הדופמין כשרואים את הפרס, הופך לפחות יעיל כשלא רואים את הפרס.

האם

חזרה לרשימה