ליצירת קשר
שם
דוא"ל
טלפון
הערות
מה התשובה לתרגיל שבתמונה?*
(כתבו ספרות בלבד)

מיכל

כך רזיתי 60 (!!) ק"ג.

הייתי ילדה רגילה, נערה מלאה ואישה צעירה מרופדת היטב, שמנמונת. למדתי, עבדתי, הקמתי משפחה יפה... והשומן הלך והתווסף, נדבק ולא הירפה. עם כל הריון המצב רק החמיר. עשיתי הרבה ניסיונות לרזות, חלקם אפילו קצת הצליחו, אבל רק לזמן קצר. בכל פעם מחדש נדהמתי מהקלות והמהירות בהן שבו אלי הקילוגרמים האבודים. חייתי בתחושה שיש משהו שחזק ממני, שאני לא מצליחה להגיד "לא" לאוכל למרות הידיעה שהוא כל כך מזיק לי וזה פגע בביטחון העצמי שלי וגרם לי להרגיש פחות שווה ומאד לא שלמה עם עצמי.

 

אחרי הלידה האחרונה שלי, ביום הולדתי הארבעים גמלה בליבי ההחלטה: לא עוד! נשבעתי להציל את עצמי ממלכודת ההשמנה הנוראה ולקחת את גורלי בידי!

כשלגופי שמלת היריון ענקית (שום דבר אחר לא עלה עלי) הצטרפתי לקבוצה ברעננה. לא יכולתי לשבת בכסא – נשפכתי לצדדים: 128 ק"ג היוו מעמסה כבדה מידי על הכסא המסכן... ומה איתי? עם גופי ונשמתי?

 

כך, לחוצה בין מסעדי הכסא החונקים, האזנתי למנחה ולחבריי לקבוצה. התחלתי לבצע את תכנית האכילה. נצמדתי לחוברת כאילו היא המצוף האחרון בספינה טובעת... יצאתי לצעוד, ברכי כשלו, נשימתי כבדה אך לא ויתרתי. אם הגיע בולמוס – לא התייאשתי.

 

התוצאות החלו להופיע. הקילוגרמים הרבים הושלכו אט אט לסל הזיכרונות ועימם התחושות הקשות, הבושה והכישלון. למדתי לדבר בשפה חדשה: "שפת הדיאטהקלאב": אם לא קל לי לבצע את התכנית שבוע שלם, אעשה זאת "רק להיום", אם חרגתי – אחזור בכל כוחותיי! אחזק ואעודד את עצמי על כל הישג קטן ואבהיר לי ולסובבים אותי מהם צרכי ומהי העזרה הדרושה לי.

 

מאז אותו יום מכונן שבו מלאו לי ארבעים חלפו שש שנים. נפרדתי מ-60 ק"ג קילוגרמים והגעתי למשקל הרצוי שלי , אותו אני נוצרת באדיקות רבה. רתמתי את הידע והניסיון שלי במדעי החברה ובהנחיית קבוצות והפכתי למנחה בדיאטהקלאב. זוהי זכות גדולה עבורי ללוות ולתמוך במשתתפים העוברים את התהליך המופלא של גילוי דרך חיים חדשה המאפשרת שיקום מהשמנת היתר והחיים פעילים ומלאי אנרגיה.

 

אני מודה למנחות שתמכו בי ועודדו אותי בדרכי הארוכה: לברוריה, לצביה ובמיוחד לעדינה המלווה אותי עד עצם היום הזה. כמובן שתודה ענקית שמורה בליבי לחבריי לקבוצת התמיכה שהיו שם בשבילי לאורך כל הדרך. כולי תקווה שהסיפור שלי יהווה השראה ותקווה לסובלים מבעיית ההשמנה.

 

אסיים במשפט שנתקלתי בו בחדר האוכל של יחידה נבחרת בצבא: "רק המעז מנצח".

 

 

חזרה לרשימה