מתוך-->סיפורי הצלחה - משתתפים-->מרים מנסור

"הגעתי לדיאטה קלאב עם החלטה שהפעם אני לא עוזבת, אני כאן כדי להישאר..."

פורסם בתאריך: 09-07-2013

לכתוב על ההצלחה שלי זה משהו מוזר,אבל אנסה...

אני בת 53,יש לי בן זוג, 3 ילדים ו-4 נכדים.

עובדת כבר 23 שנים בנעמ"ת בעבודה קהילתית שמאד אוהבת.

תמיד הייתי ילדה, אישה שמנה.

זוכרת את עצמי עולה ארצה בגיל כמעט 18, שוקלת מעל 80 קילוגרם. ילדתי את בני יונתן בגיל 20 ואת מעיין בגיל כמעט 22. עליתי בכל הריון מעל 25 ק"ג ונשארו לי הרבה מהקילוגרמים הללו כמזכרת.

את ליאור ילדתי בגיל 32, ובגיל 37 מצאתי את עצמי מאד שמנה ודי מיואשת. עודף המשקל היה גדול , עברתי לשלב שכבר לא נשקלים, מתרגלים... קצת קשה ללכת, מאד קשה לקנות בגדים, אבל חיים...

מה שהפריע לי היה בעיקר שכל הזמן מזיעים ,חוץ מזה "אני שמנה אבל שמחה".

באיזשהו שלב הרגשתי "די!"  אני חייבת לעשות משהו עם עצמי, משהו דרסתי.

במשך השנים ניסיתי כל מיני דיאטות, בעצם ניסיתי הכל, אבל כשמדובר בכל כך הרבה עודף, חייבים משהו יותר קיצוני. התייעצתי עם רופא המשפחה והוא לא ממש המליץ על ניתוח לקיצור הקיבה, כבר אז הוא אמר לי שהרוב חוזר למשקלו הקודם, אפילו עולה יותר. למרות הפחד החלטתי ללכת על ניתוח קיצור קיבה. עברתי את כל הבדיקות ופגישה עם פסיכולוג וקיבלתי אישור לניתוח. נדהמתי לגלות שמשקלי הגיע ל-145 קילוגרם! לא היה קל, אבל עם הזמן המשקל ירד, התעמלתי וניהלתי חיים יותר נורמאלים, חוץ מהעובדה שהיתי מקיאה ( עד היום ) לעיתים קרובות, לא אוכלת ירקות טריים, לא בשרים, לא פירות. הצלחתי לרדת למשקלי של גיל 18 80 ק"ג, 65 ק"ג פחות. אבל הניתוח לא היה בראש, רק בקיבה , ולאט ובטוח משקלי עלה עם השנים ושוב מצאתי את עצמי עם בגדים למידות גדולות "מתאים לי " ולמיניהם ומספר הבגד 5 או 6. 

באותה תקופה גם עבדתי וגם למדתי באוניברסיטה, הייתי מאד עסוקה והייתה תקופה של העצמה אישית. החלטתי שאני חייבת לעשות משהו גם עם משקלי .התחלתי עם איזה חברה מסחרית  וירדתי את ה-10 הקילוגרמים הראשוניים  שנתנו לי את ה"פוש" והמוטיבציה לעשות משהו רציני באמת.

את דיאטה קלאב  הכרתי מאחד הניסיונות הקודמים שלי לרדת במשקל,הצלחתי אז, אבל כמו תמיד,איך שירדתי הרגשתי שאני יכולה לבד,עזבתי וגם הפסקתי לשמור ולרדת.

כשירדתי את הקילוגרמים הראשונים בסיבוב האחרון ,החלטתי שהפעם אני חייבת להצליח ולבד אני לא יכולה, אני טיפוס של מסגרת, של תמיכה, לתת, לקבל. הגעתי לדיאטה קלאב עם החלטה שהפעם אני לא עוזבת, אני כאן כדי להישאר. משקלי כבר היה 106 ק"ג, לא רציתי לחשוב איזו דרך ארוכה לפניי. רק חשבתי על השבוע שלפניי, על היום , רק להיום. שמחתי עם כל קילו שירד, עם כל ירידה, חשבתי רק על מטרות קרובות, להצליח להחליף קידומת, כל 5 קילו הייתה המטרה הקרובה, הייתי " מצ'פרת " את עצמי בבגד, ספר וכו'... למדתי לרשום כל ארוחה בהתחלה בטבלאות שצילמתי מהחוברת, ואחר כך  הכנתי לעצמי טבלה ב-tablet  שמלווה אותי לכל מקום.

בהתחלה לא הייתי מסוגלת לחשוב על פעילות גופנית, אפילו לא היו לי נעלי ספורט , אבל  לאט ובהתמדה התחלתי עם הליכות , 10 דקות, רבע שעה, חצי שעה , היום אני מגיעה לחדר כושר 5 פעמים בשבוע, לא מוותרת על הכיף הזה. אני מתחילה את הבוקר ב-6 בבוקר בחדר כושר, מתקלחת שם וישר לעבודה עם הרגשה נהדרת שעשיתי משהו לעצמי , מילאתי את המצברים לכל היום.

אני מחכה לימי רביעי כדי להיפגש עם הבנות ,לעזור ולקבל עזרה  ואחרי הקבוצה, בערב ,הטקס החשוב של השבוע: "המנה המותרת" אותה אני מתכננת בקפידה ולא מוותר אליה בשום פנים ואופן.

היום מחשבותיי ישתנו לגמרי, מסיבות וחגים הם הזדמנות לפגוש חברים ומשפחה,  הכל סביבם ולא סביב האוכל.בתיק שלי תמיד יש ארגז לשעות קשות, לא יתפסו אותי לא מוכנה!

למדתי לתכנן את הארוחות שלי ולהשתמש בכלים שמקבלים בקבוצה.

אני בשמירה כבר שנה, מאושרת ולא מוותרת על המפגשים השבועיים, משקלי 69 ק"ג ובכיף אני אומרת שאני בשמירה, ירדתי 37 קילו!!! וכמו שהבטחתי לעצמי ,אני כאן כדי להישאר.

מנסור מרים, כרמיאל

חזרה לרשימה