מתוך-->כדאי לדעת-->השמנה מגדרית

האם לגברים קל לרזות יותר מלנשים? או שאולי מדובר במיתוס שלא התעדכן?

המיתוס אומר, שלגברים קל יותר לעשות דיאטה מאשר לנשים.

מה המציאות אומרת?

נתחיל מזה, שבמציאות בה אנו חיים, החברה סלחנית יותר לגברים בעלי עודף משקל מאשר לנשים. הסיבות לכך נעוצות בתפקידים המגדריים ובשינויים שעברו לאורך העשורים האחרונים, כשהתנועה הפמיניסטית ירתה את יריית הפתיחה, אבל לא זה הנושא לשמו התכנסנו.

למרות זאת, הסלחנות והעלמת העין הזו גורמת לטשטוש ראיה בכל הנוגע לקיומה של ההשמנה בקרב הגברים.

הסטטיסטיקה בארץ מדברת על ממדי ההשמנה של 33% מהנשים ו45.8% מהגברים הסובלים ממשקל עודף ועוד 25.8% מהנשים ו19.9% מהגברים הסובלים מהשמנה מורבידית עם BMI מעל 30. (מנתוני משרד הבריאות)

ובכל זאת, נראה כאילו גברים סובלים פחות מההשמנה. מה שבטוח, הם פחות מטפלים בה. ובשביל זה לא צריך להיות סטטיסטיקאי ממשרד הבריאות. מספיק להציץ לקבוצות תמיכה לירידה במשקל או לקליניקות של דיאטניות. שם הרוב המוחלט הוא של נשים.

אז מה הסיבות להבדלים הללו?

מבחינה חברתית גודל פיזי משדר נוכחות וכוח. נוכחות וכוח משדרים מעמד, שליטה, סמכותיות וכסף. כמעט בכל החברות, הן המערביות והן המזרחיות, כוחניות, שליטה, סמכותיות וכסף מזוהים עם גבריות. שדרים לא מודעים אלה אמנם לא באים בבחינת השיקולים הגבריים האם להירשם ל קבוצת הרזיה, להתחיל דיאטה לבד או בכלל לא, אבל בהחלט מנהלים אותם בעוצמה.  עם זאת, המודעות שהלכה והתגברה בשנים האחרונות לגבי נזקי ההשמנה, משחקת תפקיד הפוך בשיקולים הגבריים לפצוח בדיאטה. ואכן, המניע הגברי העיקרי לירידה במשקל הוא המניע הבריאותי, בעוד אצל נשים המניע האסטטי משמש שחקן מרכזי יותר במערכת השיקולים.

ולא בכדי. ההשמנה הגברית שונה במהותה מאחותה הנשית. ההשמנה הגברית, הקרויה גם השמנת תפוח, מאופיינת בריכוז גדול של שומן באזור הבטן ומקנה לה מראה דמוי תפוח. השומן הבטני מצטבר סביב האברים הפנימיים כמו הכבד והלב וחושף את בעליו לסיכון גבוה יותר לחלות מחלות מטבוליות, כגון, סכרת, מחלות לב וכלי דם, לחץ דם ואבנים בכיס מרה.

ההשמנה הנשית, לעומת זאת, מכונה השמנת אגס בגלל ריכוז השומן באזור הירכיים והאגן המקנה לגוף האישה את צורת האגס. השמנת אגס אולי אינה עולה בקנה אחד עם אופנת מכנסי הסקיני, אך אינה מהווה גורם סיכון בריאותי לאישה כפי שעושה השמנת התפוח לגברים.

אין ספק, אם כך, שלנשים יתרון בריאותי בפיזור השומן, אך שכרו יוצא בהפסדו, שכן מבנה רקמת השומן הבטנית הוא כזה, שקל יותר להיפטר ממנו בהשוואה לשומן הירכי. בחלוקה גסה, השומן הבטני מורכב מתאי שומן מעטים, אך מלאים ואילו השומן הירכי מורכב מתאי שומן מרובים.

תאי שומן יכולים להתרוקן ולהצטמצם בתגובה לגרעון קלוריות, בעוד מספרם נשאר קבוע. זו הסיבה, שהבטן יורדת לפני הירכיים.

גם קצב חילוף החומרים שונה בין גברים לנשים, עם יתרון לגברים. מכיוון שרקמת השריר בגוף היא שורפת האנרגיה העיקרית, ומכיוון שלגברים יש יותר מרקמה זו, הרי שסך ההוצאות האנרגטיות שלהם גבוה מזה של נשים. מה זה אומר? שעל אותה כמות קלוריות בדיאטה גברים ירדו במשקלם יותר מאשר נשים.

זאת ברמה הפיזיולוגית.

ומה קורה במישור ההתנהגותי?

הרי כולנו יודעים, שצריכה עודפת של מזון אינה נובעת מעליה במפלס הרעב. היא נובעת מעליה במפלס השפע והזמינות של המזון ומירידה במפלס מצב הרוח. במילים פשוטות, אנשים משמינים כי הם אוכלים עם העיניים ועם הלב. אכילה רגשית היא גורם קריטי בהשמנה ובאופן לא מפתיע, קל יותר לפגוש נשים המתארות אכילה רגשית מאשר גברים.

כי אם כוחניות, מעמד וכסף הן תכונות גבריות, הרי שרוך, חום ורגישות הן תכונות נשיות. אז אחת מהשתיים וכנראה שתיהן: נשים סובלות יותר מאכילה רגשית ומעיזות יותר לדבר על כך ולגשת לטיפול.

היכולת להכיר ברגשות ולפתח דיאלוג איתם מקנה לנשים יתרון. כי כשמדובר באכילה רגשית, בה האוכל הוא רק "סימפטום" למצוקה רגשית, אין מנוס כי אם להתייחס לאותה מצוקה בדרך זו או אחרת. התעלמות ממנה והתמקדות ב"סימפטום" בלבד, כלומר בתפריט ובשינוי הרגלי האכילה, לא תוביל לשינוי בחשיבה ובדפוסי ההתנהגות ולכן גם לא לירידה במשקל לאורך זמן.

ועוד ברמת ההתנהגות, גברים בהיותם יותר מכווני מטרה, רואים בתפריט לירידה במשקל ובמשקל היעד משימות. הם מצליחים לגייס לטובת הצלחת המשימה יותר כוחות ולא נותנים לשיקולים זרים להפריע להם בהשגת המשימה. היתרון? ירידה עקבית ותלולה יותר המשקל. החיסרון? עם ההגעה ליעד מסתיימת המשימה, ומה אז?

יחד עם כל זה, בחלוף השנים, וככל ש"מחלת" ההשמנה יותר ויותר מדוברת ומתוקשרת, עולה המודעות והנכונות לטיפול גם בקרב הגברים. הנוכחות ההולכת וגוברת שלהם בקליניקה ובקבוצות התמיכה להרזיה מעמידה את המיתוס איתו פתחנו בסימן שאלה גדול.

דנה אברמוביץ – דיאטנית ראשית

חזרה לרשימה