מתוך-->כדאי לדעת-->בולמיה נרבוזה

הן מספרות על זה רק בחדרי חדרים, בקול חלש ובמבט מושפל. כל כולן אומר בושה ותחושת גועל עצמי. הן רוצות לצאת ממעגל הרשע, אך מרגישות שהוא חזק מהן. הן צעירות, יפות ומצליחות ואף אחד מסביבן לא מעלה על דעתו שהן חולות.

בולמיה נרבוזה היא הפרעה המתאפיינת במעגלים חוזרים ונשנים של זלילה והתנהגות מטהרת. מעגלים אלו מלווים בתחושת חוסר שליטה על האכילה ובעיסוק מוגבר במבנה גוף ובמשקל. התקף הזלילה מתאפיין בצריכה גדולה מאד של מזון בפרק זמן קצר המונע על ידי דחף עז לאכילה שאינו ניתן לשליטה. התקף הזלילה מאופיין באכילה מהירה ואוטומטית לעתים תוך ניתוק מהמציאות והיא נעשית בד"כ בסודיות. התקף הזלילה מעורר אצל הבולמית תחושות כמו חרדה, בושה, כשלון ופחד עצום מפני עלייה במשקל, ולכן באה בעקבותיו הפעילות המטהרת הכוללת הקאה יזומה, או שימוש במשלשלים / במשתנים.

קיימים שני סוגים של בולימיה נרבוזה:

1. purging type - בולימיה בה התקפי הזלילה מלווים בפעילות מטהרת (הקאה, שימוש במשלשלים, שימוש במשתנים)

2. non purging type - בולימיה בה התקפי הזלילה אינם מלווים בפעולות מטהרות אלא בהתנהגות מפצה אחרת לאחר ההתקף, כמו צומות, דיאטה קיצונית וגם פעילות גופנית כפייתית.

בולימיה נרבוזה - מדדים אבחנתיים (DSM - IV = ספר האבחנות הפסיכיאטריות)

• אירועים חוזרים של התקפי זלילה.

• תחושת חוסר שליטה על דפוסי האכילה במהלך התקף.

• עיסוק תדיר בהתנהגות מטהרת: הקאות יזומות, שימוש במשלשלים, שימוש במשתנים או התנהגות מפצה אחרת כמו צומות ופעילות גופנית נמרצת לצורך שליטה על משקל.

• תדירות של לפחות 2 התקפי זלילה בשבוע למשך 3 חודשים.

• הערכה עצמית שמושפעת מאד מדימוי גוף וממשקל.

בולימיה - מאפיינים

הסימן הבולט לנוכחות תסמונת בולימית היא הופעה של בולמוסי אכילה בזמנים לא קבועים בהם החולה צורכת כמויות גדולות מהנורמלי בפרקי זמן קצרים. על מנת למנוע עלייה במשקל הגוף החולה יוזמת פעילויות שונות כגון הקאות ועוד. החולה משקיעה חשיבה וזמן רב בבחינת משקלה ובמראה החיצוני שלה וצורת גופה מול המראה ובעזרת המאזניים.

בניסיון לבחון ולהגדיר בולמוסי אכילה חייבים להשוות את כמויות האוכל ליחידת זמן הנצרכות על ידי החולה בהשוואה לנורמות המקובלות. בנוסף חשוב להבחין שהתנהגות בולמוסית זו קבועה ומתרחשת אצלה באופן רגיל ולא בסמוך או בכפוף למצבים מיוחדים כמו מסיבות, אירועים וחגיגות מיוחדות (חתונה, בר מצווה ועוד) או חגים. יחידת הזמן בה "נמדדת" צריכת המזון קטנה משעתיים. בדרך כלל בזמן ההתקף יש אכילה מרובה של דברי מזון מתוקים ועתירי שומן ספציפיים כמו עוגות, גלידות, שוקולד ועוד, אולם עיקר ההבחנה היא על כמות המזון הנצרכת בזמן נתון ולא על סוגו.

בדרך כלל חולי הבולימיה מתביישים בסגנון אכילתם אם אינם מסוגלים לרסן אותו ולכן הם מנסים להסוות אותו באופנים שונים כמו חלוקת האוכל למספר ארוחות רצופות במספר מקומות וכך אדם זר מסוים נחשף רק לארוחה אחת של החולה הבולימית. בדרך כלל אכילת המזון היא מהירה ביותר ונפסקת רק כאשר החולה חשה רע, "מפוצצת מאוכל" ומקבלת תחושת כאב בטן. חשוב לזכור שבבולימיה אין קשר בין תחושת רעב לבין בולמוס האכילה. לעיתים תוקף בולמוס אוכל את החולה ללא כל תחושת רעב ומצבים רגועים ללא פעילות או אפילו חשיבה על אוכל עשויים לעורר התקף חדש.

לעתים קרובות סגנון בולימי זה מתרחש אחרי תקופת דיאטה חריפה שעשתה החולה, תקופה בה היה חשוב לה ביותר דימוי הגוף, צורתו ומשקלו ולעתים לאחר תקופות דיכאוניות זמניות.

לעתים האכילה משחררת באופן חלקי מתחושות דיכאון אולם אחר כך עסוקה החולה בביקורת עצמית רבה תוך ירידה במצב רוחה. בולמוסי האכילה ממחישים לחולה את חוסר יכולתה לשלוט במעשיה וכתוצאה קיים תסכול רב אצל החולות שאינן מפנימות את הגורם הביולוגי - מוחי ומייחסות חשיבות רק לפסיכולוגיה של האישיות ושל התנהגות האכילה. האכילה הכפייתית (בולימית) נשלטת באופן חלקי בלבד וכך מעוררת קשיים נוספים אצלה בכל הקשור לשליטה, יכולת, תפיסת כוח הרצון כלפי עצמה ושל הסביבה כלפיה.

מאחר והחולה מודעת לכמויות המוגזמות של המזון שצרכה, היא מנסה להקיא את המזון כדי למנוע עלייה במשקל. באופן רגעי אחרי ההקאה קיימת תחושת הקלה פיזיולוגית. חלק מהחולות מתמכרות לתחושת ההקלה הפיזית אולם התחושה נעלמת ומוחלפת בפחד מהשמנה. כך עשויה להתרחש התמכרות להקאה אפילו במצבים של אכילת כמויות אוכל קטנות. בתחילה צריכה החולה להשתמש באמצעים שונים לגרות את ההקאה (אצבע, עט וכד') אולם לאחר תקופה קצרה יחסית נלמד הרפלקס ואז תתרחש הקאה בהתאם לרצון החולה בלבד ללא צורך באביזרי עזר. לעתים יש שימוש גם במשלשלים, תרופות משתנות, דיאטות חריפות, צום או בפעילות גופנית אינטנסיבית בניסיון לרדת במשקל או לפתור את החרדה מעליה במשקל.

לעתים קרובות החולה לא אוהבת או מעריכה את עצמה. הערכתה העצמית ירודה, דימוייה העצמי ירוד, קיים אצלה תסכול רב יחד עם תחושת חוסר יכולת לשלוט ברצונותיה ובמעשיה וקיימת אצלה חשיבות עליונה לצורתה החיצונית ומשקלה.

חשוב לזכור שבניגוד לחולות אנורקסיה, חולות בולימיה נמצאות בד"כ בטווח משקל נורמלי לגילן ולגובהן. אחוז גבוה מחולות הבולימיה מראות גם סימני דיכאון שונים. לעתים קרובות קיימות גם תחושות חרדה כלליות, חרדות מהשמנה וחרדות בעלות אופי והקשרים חברתיים שונים.

ההקאות המרובות משנות אצלן את הרכב הדם, האלקטרוליטים ומשטר הנוזלים בגוף, יוצרות בעיות שיניים שונות, אי סדירות במחזור החודשי יחד עם בעיות הורמונליות שונות כמו גם שינויים בפעילותו בסדירה של הלב, הכליות והמוח.

עד 3% מכלל האוכלוסייה מראים סימנים של בולימיה כאשר למעלה מ - 90% מהחולים הבולמים הן בנות מתבגרות ונשים בגיל הבגרות המוקדמת.

לעתים קרובות ניתן למצוא בעברה של החולה בולימית סימנים המעידים על בעיות שונות בסגנון ובהרגלי האכילה שלה שהיו אצלה עוד לפני התחלת בולמוסי האכילה.

האדם עם הפרעת אכילה איננו מרשה לעצמו, או אינו מסוגל להרשות לעצמו את האפשרות לוותר על הדיאטה. משקל גוף נמוך יותר, לדעתו, חשוב מכדי לאפשר אופציה כזו. יתר על כן, בזמן זה ייתכן שתגובות פיזיולוגיות אחרות ותגובות הרגל תובעות את מחירן ומקשות מאד לוותר על הדיאטה.

פעמים רבות, הדיאטה הראשונה עובדת טוב למדי ומשיגה את התוצאות הרצויות, אבל אז חלה עלייה חוזרת במשקל ואחר כך, כל מאמץ נוסף לעשות דיאטה נעשה קשה יותר.

כשאדם מרעיב את עצמו, גופו עובר באופן טבעי לקצב חילוף חומרים איטי כדי לשמור על עצמו. סביר שעם כל חשיפה לדיאטה, ירידה זו נעשית יעילה יותר. לגוף אין כל דרך לדעת אם הדיאטה נעשית מרצון או בכפיה, ולכן הוא מגיב באותו אופן לצורך שימור האנרגיה.

האדם חש ירידת מרץ, ובין אם הוא יודע זאת או לא, הוא יאגור אנרגיה בדרכים קטנות אגב ביצוע הפעילויות הרגילות שלו. הוא יצטנן יותר בקלות, כי הוא מתחיל לאגור חום. הוא חושב על אוכל כל הזמן, והתיאבון שלו נעשה חריף יותר, לא מפני שכוח הרצון שלו חלש, אלא מפני שזו הדרך הנורמאלית של הגוף להניע אותנו לחפש מזון ולגונן עלינו מפני מוות מרעב, כביכול.

אפשרי בהחלט להיעשות זועף, נרגז, מדוכא ורע לבריות. אנשים נבדלים זה מזה ברגישותם לאכילה פחותה מדי. יש המרגישים רק השפעה מתונה, אחרית סובלים בחריפות. הדבר מצביע על מידת היציבות הרגשית. אי אפשר להיות יציב רגשית לגמרי כשהאכילה גרועה. ואנחנו מדברים כאן על קלוריות. ייתכן שהאדם מקבל את כל החלבון , החומצות השומניות, הוויטמינים והמינרלים הדרושים, אבל כל עוד הוא מקצץ בקלוריות, הוא ירגיש את השפעות הלוואי, וגם הסובבים אותו ירגישו.

עם כל הרגשות השליליים האלה, והעדר הצלחה, האדם הסובל מהפרעת אכילה עדיין איננו מסוגל לוותר על הדיאטה. אם הוא שומר משקל קבוע בעזרת דיאטה, מה יקרה אם יפסיק לעשות דיאטה? ולכן הוא מתמיד בכך ואף מכפיל את מאמציו. הלחץ לאכילה מצטבר, ובמוקדם או במאוחר מכריע אותו. והוא אוכל. בתחילה הוא מרגיש הקלה עצומה: זה כל כך מחזק. האוכל מעולם לא היה כה טעים ומעולם לא נתן הרגשה כה טובה מאשר כשאתה מורעב. אבל היות שאין לו רשות לאכול, אין הוא יכול לאכול מספיק. בנקודה מסוימת בתהליך הוא אומר לעצמו: "טוב, כבר קלקלתי הכול, אז אני כבר יכול ללכת עד הסוף". והוא אוכל המון, בדרך כלל באורח פראי.

אז עולה החרטה, יחד עם בחילה, ליאות, ובגדים שנעשים צמודים מדי מפני שאכל יותר מדי. והדרך היחידה, לדעתו, להחלים מהחרטה היא לעשות שוב דיאטה.

מעגל הרעבה -  זלילה

בנשים עם הפרעות אכילה נצפה המעגל הטיפוסי של הרעבה - זלילה:

הרעבה -----> חרדה, בושה, מצוקה גופנית------> אכילת יתר -------> תגובות: גופניות, התנהגותיות, נפשיות --------> הרעבה -------> חרדה, בושה….

כמעט כל מי שמנעה מעצמה מזון למשך תקופת זמן, נכנסת לדפוס הזה. הוא משותף לכל הסובלים מהפרעות אכילה.

אנשים מתלוננים על אכילת יתר אך הכל מתחיל עם החסך. הם אוכלים פחות מדי, הדברים השליליים מצטברים עד שהם אינם יכולים לעמוד בזה יותר, והם אוכלים.

דרוש כוח עמידה עצום כדי לשאת את הכאב הכרוני של הרעב. אנשים יכולים לפעמים לעשות דיאטה בהצלחה ולהוריד במשקלם כשהם במצב כללי טוב., כשהלחץ נמוך, או כשיש להם עידוד רב מבחוץ. אבל כשהלחץ החיצוני גובר,  או שאדם מרגיש עייף או נרגז מסיבה כלשהי, כוח הרצון לא קיים והוא נכנע ללחץ לאכול.

שוב, בנקודה זו, אדם העושה דיאטה יכול להחליט לוותר על התהליך ולחזור לאכילה נורמלית. אבל האדם הסובל מהפרעת אכילה לא יכול לוותר. חוץ מזה, למרות הסבל, ההתעסקות במעגל אינה נטולת פיצוי: היא מכלה הרבה זמן ומרץ גופני ורגשי ומשחררת האדם מהצורך לטפל בנושאים אחרים, מצערים יותר, שכביכול אין להם פתרון.

כל מי שסובל מהפרעת אכילה מתעסק בבעיית האכילה / משקל ולא מפנה את תשומת הלב לנושאים הנסתרים האחרים, החשובים יותר ולרוב המצערים יותר. כך אנו מחברים את הקושי הרגשי לאכילה המעוותת, וקיבלנו תמונה מושלמת של הפרעת אכילה.   

חזרה לרשימה