מתוך-->כדאי לדעת-->פעילות גופנית ובלוטת התריס
השפעתן של תת פעילות ויתר פעילות בלוטת התריס על מאמץ גופני.
הפרעות בבלוטת התריס הן מהמחלות ההורמונליות הנפוצות ביותר. הפרעה בפעילות בלוטת התריס מלווה בפגיעה בתפקוד שריר הלב ושרירי השלד ופגיעה במערכת הנשימה. מכאן ברור, שהפרעה כזו עלולה לפגוע משמעותית ביכולת ביצוע מאמצים גופניים. מאידך, תיתכן השפעה של הפעילות הגופנית עצמה על תפקוד בלוטת התריס. השפעה זו יכולה לנבוע ממאמץ בודד, או מהשפעה של אימון גופני ממושך. מאמר זה סוקר את ההשפעה של מחלות בלוטת התריס על העיסוק בפעילות גופנית.
ייצור הורמוני בלוטת דורש צריכה תקינה של יוד במזון. יוד במזון עובר נספג לזרם הדם במעי הדק. היוד נלכד על ידי בלוטת התריס ועובר שם פעילות אנזימתית. היוד משתתף ביצירת הורמוני בלוטת התריס T3 ו - T4. ההורמון T3 הינו בעל יעילות פעולה גבוהה פי 10-15 מאשר T4.
פעילות יתר של בלוטת התריס נגרמת בד"כ עקב הופעת נוגדנים עצמיים המפעילים את הבלוטה וגורמים לייצור עודף של הורמוני בלוטת התריס (מחלת Graves). זהו מצב היפר מטבולי ומאופיין, בין השאר, בפעלתנות יתר עד כדי אי שקט בולט, עלייה בחום הגוף ואי יכולת לסבול חום, נטייה להזעה, ירידה במשקל למרות אכילה מרובה ויציאות מרובות, לעתים שלשוליות. בנוסף, ייתכנו שינויים אופייניים בעיניים.
אחד האיברים המושפעים ביותר מפעילות יתר של בלוטת התריס הוא שריר הלב. פעילות היתר של בלוטה זו מאופיינת בעלייה בקצב הלב, עלייה בנפח פעימות הלב וכתוצאה מכך עלייה בתפוקת הלב. בנוסף, יש ירידה בתנגודת כלי הדם, שתורמת אף היא לעלייה בתפוקת הלב. לעומת זאת, בעת מאמץ גופני, סובלים חולי בלוטת התריס מירידה בתפוקת הלב, שמובילה כמובן לירידה ביכולת הביצוע של מאמצים גופניים. הירידה בתפוקת הלב במאמץ גופני נעלמת לאחר טיפול תרופתי והורדת הורמוני בלוטת התריס לרמה נורמאלית, וכתוצאה מכך יש שיפור גם ביכולת הגופנית ובצריכת החמצן המרבית.
בפעילות היתר של בלוטת התריס ייתכנו, בנוסף להגברת קצב הלב, גם הפרעות בקצב הלב. מובן שבמצבים אלו יש להימנע מפעילות גופנית.
בעת פעילות יתר של בלוטת התריס נפגעים גם שריר השלד. פגיעה זו תורמת גם לירידה ביכולת לבצע פעילות גופנית. הפגיעה בשרירי השלד נעלמת לאחר טיפול תרופתי והורדת רמת הורמוני בלוטת התריס לתחום הנורמה.
בעת פעילות יתר של בלוטת התריס קיימת עלייה בצריכת החמצן עקב המצב ההיפר מטבולי, ולכן גם עלייה בקצב הנשימה. היות שיש ירידה גם בתפקוד שרירי הנשימה (גם בשאיפה וגם בנשיפה), אלו אינם מצליחים תמיד "לעמוד בקצב". גם יכולת זו מתוקנת לאחר טיפול.
תת פעילות בלוטת התריס הינה הפרעה נפוצה יותר מיתר פעילות והחשודה העיקרית כשיש עצירה בירידה במשקל בזמן דיאטה. ההפרעה נגרמת בד"כ עקב הופעת נוגדנים עצמיים המעכבים את פעילות הבלוטה וגורמים לחסר של הורמוני בלוטת התריס (מחלת השימוטו). זהו מצב תת מטבולי המאופיין, בין השאר, על ידי עייפות, חולשה וירידה בפעילות, ירידה בחום הגוף ואי יכולת לסבול קור, נטייה לעצירות ועלייה במשקל, גם לנוכח צריכת קלוריות סבירה. תת פעילות בלוטת התריס מאופיינת בירידה בקצב הלב, ירידה בנפח הפעימה וכתוצאה מכך ירידה בתפוקת הלב במנוחה ובמאמץ. גורם נוסף לירידה בתפוקת הלב הוא עלייה בתנגודת כלי הדם. בנוסף, יש הפרעה באספקת הדם ללב בעת מאמץ גופני. תת פעילות בלוטת התריס אינה מאופיינת בפגיעה ביכולת התכווצות הלב.
תת פעילות בלוטת התריס מאופיינת בחולשת שרירי השלד, המלווה בדלדול סיבי השריר. חולשה זו נגרמת, בין היתר עקב ירידה באספקת הדם לשריר, ומלווה כמובן בירידה בולטת ביכולת לבצע מאמץ גופני.
לצורך התכווצותו, דורש השריר אספקה זמינה של אנרגיה. אספקה זו תלויה ברמת הסידן התוך תאי. מחקרים רבים הדגימו שבתת פעילות בלוטת התריס חלה ירידה ברמת הסידן התוך תאי, ובנוסף גם ירידה ביכולת הגוף לספק את הצרכים האנרגטיים של השריר במאמץ. הפגיעה ביכולת האנרגטית של השריר מחמירה ככל שהחסר בהורמוני בלוטת התריס גדול יותר, ומתאוששת כחודש לאחר מתן טיפול הורמונלי חליפי ("אלטרוקסין", במקום הורמוני הבלוטה החסרים). תת פעילות קשה של בלוטת התריס עלולה להשפיע גם על התפקוד הנשמתי, ומלווה בירידה בקצב הנשימה ובירידה בנפחי הריאה. בנוסף, הגדלת בלוטת התריס (זפק גויטר) עלולה לגרום עקב כך ללחץ על קנה הנשימה ולהפרעה בזרימת האוויר. שינוים אלו מתוקנים לאחר מתן טיפול חליפי בהורמוני בלוטת התריס.
לסיכום
לחולים עם פעילות יתר או תת פעילות של בלוטת התריס יש פגיעה בשריר הלב, שרירי השלד ושריר הנשימה, הפוגעת ביכולתם לבצע פעילות גופנית, ולעתים אף מסכנת את חייהם. הפרעות אלו נעלמות לאחר טיפול תרופתי ותיקון רמת הורמוני הבלוטה. לפיכך מומלץ לחולים לחזור ולבצע פעילות גופנית רק לאחר טיפול ואיזון הורמונלי.