מתוך-->כדאי לדעת-->אהבה,נפש ואוכל

דיאטה, אהבה ואוכל, משולש שאינו ניתן לפירוק ושורשיו נמצאים אי שם בילדות אצל כולנו. איך זה מתחיל? לאן זה מתפתח? ומה לעזאזל עושים עם זה?

זה היה כשגרנו עדיין בחיפה. הגיע אלינו חבר עם הבן שלו. המאומץ. הוא עצמו  גיי, מוכשר, יפה תואר ובעל מקצוע סופר חופשי. ישבנו ושוחחנו.

פתאום הגיע בעלי. קפצתי ממקומי והגשתי לו בגאווה צלחת מרק עוף שהכנתי לכולם. החבר הביט בנו ואמר לבעלי – 'וואו, איזה אישה יש לך....'

ואילו אני בלב אמרתי – מה הסיפור, כולה צלחת מרק, מה הביגי? וממתי אוכל מראה על אהבה? ואם איש כזה Free Spirit שמעיז לצאת מהקופסה ולחיות חיים מלאים ואמיתיים חושב ככה, אז מה מרובעים כמוני אמורים לחשוב?

בקיצור, אוכל ואהבה, איך נוצר הקשר הבלתי מנותק הזה? ואיך זה מפריע לנו לעתים בחיים ובזמן דיאטה?

הכל מתחיל בינקות. הקשר עם התינוק מתמקד ברובו בהאכלה. אז מגיע גם החיבוק, בין אם בוחרים בהנקה או בתחליף, האקט עצמו קורה ממקום של קירבה וחמימות. אולי שם מתחילים הקורים להיטוות.

בילדות הצעירה, שמתי לב לזה שילד עם פה מלא פחות מתלונן, למה? כי יש בו אוכל. ובסוגריים אספר ש: אמי גידלה את שני ילדי אצלה עד גיל 3. זה היה הגן שלהם. יום אחד, לזוועתי, אחד מהם נפל והיא מיהרה להגיש לו ממתק. כל התאים בגופי סמרו. לקחתי אותה לשיחה קצרה ותמציתית שהובהר בה כך: הילדים שלי לא יתנחמו במזון. גם כך הגנטיקה שלהם בעוכריהם. לזכותה של אמי יאמר שהיא עצרה את המנהג הנפסד הזה ולתמיד.

נכון שבסרטים אישה שנעזבת, כמעט תמיד מתאשפזת על דלי גלידה עתיר קלוריות? יש לי חדשות מסעירות – גם בחיים זה קורה. זה משהו שממש שזור בתרבות הרגשית של הזמן המודרני. חטפת סנוקרת מהחיים? התשובה היא השקעת היגון במזון. אין לי הסבר לזה, גם אני חוטאת בזה מפעם לפעם כשהחיים נעשים קצת גדולים למידותיי (הבלתי צנומות).

אני חוששת שזמינות המזון, עצם היותו חוקי (בניגוד לסמים או אלכוהול בנהיגה למשל) והנחמה הרגעית שהוא מקנה, הן הסיבות לטרנספורמציה שעבר האוכל מלהיות ענייני ומספק צורך, למאהב מרושע שנוטה להשאיר את קורבנותיו מפוצצים ומרוקנים בו זמנית.

הרבה יותר קשה לפנות למישהו ולומר: אני בודד, חושש, מרגיש כמו אויר

מאשר לפתוח את המקרר ולהכניס משהו פנימה כך שבערת התסכול תיפסק ולו לזמן קצר.

לחנוך לוין יש שיר מדהים שמראה את העניין מהזוית שייחודית רק לו: (תודה לאביבה אורדן המנחה והשחקנית המדהימה.)

'אוי מנגינה ישנה עצובה,

מי שחי – זקוק לאהבה

ומי שאין לו אהבה,

יסתפק בקצת חיבה

ומי שאין לו גם חיבה

ילעס לו לחם עם ריבה...'

כואב, לא? המזון ממוקם לפי חנוך לוין בתחתית פירמידת הרוחניות.

ואם ננסה להסיק כמה מסקנות אופרטיביות מהנושא:

לא כדאי לנחם ילדים עם אוכל ובטח שלא עם ממתק. גם עצירה ומודעות לנושא מהווים צעד קדימה.

אם אפשר, אז גם את עצמנו כדאי לא לנחם עם אוכל או ממתק. איך עושים את זה? אני מנסה לפני צומת ההחלטה (האם ליפול לחיק האוכל או לא) לדמיין את עצמי לאחר הטכס המשפיל. הבטן מגרגרת באימה והנפש עונה לה באיבה.... הרבה פעמים זה עובד.

בזמן רגיעה, כדאי לחשוב על דרכים לתיעול הקושי של החיים. ממה שאני רואה על עצמי ועל רבות מהמשתתפות והמשתתפים שלי בקבוצות התמיכה, ניתן להוריד הרבה עומס מיותר שמקשה עלינו לחיות את החיים בצורה נקייה שמאפשרת אהבה עצמית, עוד לפני יכולת הענקת אהבה לזולת המשמעותי. לפעמים זה מגיע בתחפושות של עומס יתר מטורף, ריצוי כל העולם, ויתור עד מחיקת עצמי והחלומות שלי. אפילו הגוף מאותת לנו לעתים איפה אנחנו צריכים לנוח דקה ולשנות סדר עדיפויות.

מומלץ גם לוותר על כתר 'המארחת המושלמת של כל הזמנים'. אם אני, מכורה כבדה לתואר, ויתרתי עליו אז כל אחד יכול. גם עבודה מטורפת, גם חשיפה לסוג מזון שאי אפשר לעמוד בו, מה עוד?

חיפוש של תחום שאינו קשור למזון, שיעניק מזון לנפש ולמצב הרוח.

לסיום, כדאי לארגן את המכלול הסהרורי הזה שלכאורה אינו קשור,

אהבה, פיתוי, אוכל ונפש.

באחת הקבוצות דיברו השבוע על הקושי לנהל תכנית של תזונה נכונה כשבבית מתרוצצים פיתויים כמו הנחש שנוגס בתפוח ורוחש מכל פינה.

קמה ליקי המדהימה ואמרה: 'ניסיתי להסביר לבעלי למה שאריות ממסיבה, לא יוכלו להישאר בבית לאחר עזיבת אחרון האורחים. המחשתי זאת כך : אם הייתי מזמינה חתיכה בלונדינית לשהות איתנו במיטה, כמה זמן היית מתאפק? יותר הוא לא שאל. הוא הבין'.

I rest my case…

חזרה לרשימה