זה הסוד(ה) שלי

לפני יומיים החלטתי לקחת את עצמי בידיים, כל עוד אני מסוגל להקיף את עמי בעזרתן…

זה קרה בשעות הצהרים, קבעתי עם שותפיי לתכנית הרדיו פגישה במסעדת הבשרים "הדסון" שברמת-החיל, לא רחוק מהתחנה, כדי שנוכל לסגור בנחת כמה דברים בטרם נקליט את התכנית.

הברמן שזיהה אותי (אנחנו יושבים תמיד על הבר. בכלל – לכל מסעדה שאליה אכנס ברחבי הגלובוס, אם אני בהרכב של עד ארבעה אנשים, אשב תמיד על הבר – סוג של פטיש קטן שפיתחתי עם השנים), הניח כוס גדולה של בירה על הבר, עוד בטרם הספקתי להתיישב. עוד לא הספקתי להגיד ש"בשבילי היום בלי בירה", וכבר הונח בקבוק קפוא של זוברובקה (וודקה פולנית בגוון זהבהב שמעניק לה עלה דקיק שמוכנס לכל בקבוק) וכוסות צ'ייסר – שהרי (כמעט) בכל העיר כבר יודעים שכשאנחנו על הבר, אפילו בצהרי היום, זה לא יילך בלי כמה צ'ייסרים.

הדקה הבאה נראתה כסצנה מסרט: דחיתי מעלי את כוס הבירה, הרחקתי את הצ'ייסר, הזמנתי סודה – ובמקום ההמבורגר או נתח האנטרקוט על העצם, ביקשתי חזה עוף. המסעדה ההומה (ואולי חלק מזה היה רק בראשי) עצרה מלכת: מתן אברמס, השף, יצא מהמטבח כדי לבדוק אם אני חש בטוב, ל', איש טלוויזיה מוכר שבמקרה נכח במקום, לא הפסיק להתבדח על חשבוני.

כן, אני בטוח שכולכם מכירים את זה – כמה זה קשה להפוך מההוא שאוהב לאכול ולשתות הכל, לזה שפתאום חושב על הבטן המקום מהבטן… פתאום אתה הופך מהבחור הכייפי שתמיד יזמין עוד משהו לשולחן אחרי שכולם כבר מפוצצים, לסגפן ההוא שלצד חזה-העוף אוכל רק ברוקולי וסלט עגבניות…

השמועה התפשטה מהר בעיר: עוד לא הספקתי לשוב הביתה מהרדיו, וכבר י', שף באחת המסעדות האהובות עלי בעיר היה על הקו: "שמעתי שהיית בהדסון ומילא שלא שתית, אלא שאכלת חזה עוף. אתה לא יודע שעוף זה ירק? מנה לצמחונים?".

ומישהי אחרת שראתה אותי למחרת, במקום אחר, אוכל סלט ירקות קצוץ עם מעט טחינה בצד ובקבוק גדול של סן-פלגרינו, אפילו ניגשה אלי להגיד שלדעתה אני בכלל לא שמן…

אז זהו, ששמן – יותר משהוא משקל או מידת-לבוש, הוא קודם כל הרגשה, ובשבועות האחרונים של היציאה-מהשגרה, משהו אצלי הלך והשמין: פתאום התחלתי לדלג על אימונים בחדר הכושר בכל מני תירוצים. פתאום מצאתי את עצמי אוכל גלידה מול הטלוויזיה ב 12 בלילה אחרי עוד יום חג שבו ישנתי שלוש שעות בצהרים ולא הצלחתי להירדם כמעט עד הבוקר הבא. פתאום מצאתי את עצמי בנסיעת-עבודה לבלגיה, יושב עם כמה עמיתים בפאב אירי מול המלון שלנו בעיר גנט, ו"מנשנש" ליד כוס ה"גינס" קצת נאצ'וס, מנה של צ'יפסים בגבינה ופירורי בייקון מטוגן… וכך, עוד לפני שהחגורה במכנסיים או המשקל אמרו את דברם, הרגשתי שחודש החגים הזה טלטל אותי עד כדי כך שכל הסכרים נפרצו – ומה הגיוני יותר מאשר למתוח את הקו מחדש – בדיוק באחת המסעדות האהובות עליך בעיר? אז כן, אחי לצרה, עד להודעה חדשה ולפני שהטפטוף ייהפך למבול (כמילות השיר היפה של אהוד בנאי ו"הפליטים" שלמרבה הצער הפך לכותרת אהובה-מדי על עורכי חדשות כדי לתאר את המצב ביישובי עוטף עזה) אני מסתפק בשלוק קטן של "לחיים" ובמזון עשיר בסיבים ודל בקלוריות. אני יודע שאני קצת נגד הסטטיסטיקה, שרוב האנשים שוקעים לעיתים בתרדמת-חורף דובית ומקיצים ממנה רק באביב – כשהמעיל מפנה את מקומו לבגד-הים, אבל הנה אני מותח את הקו דווקא בסתיו. בעוד כחודש, כשניפגש שוב, אני מקווה לדווח לכם על התקדמות מהירה, כיאה לשבועות הראשונים של חזרה-למוטב ומי יודע? אם הירידה תהיה משמעותית ממש, אולי אפילו נתפרע ונחגוג עם איזו כוס של סודה!