אכן ימים נוראים… אני מניח שאני לא מחדש לכם הרבה, אבל ימי החגים הם גם הימים הנוראים של כל מי שמנסה להקפיד במזונותיו. ב"ימים נוראים" הכוונה אינה דווקא לראש-השנה וליום הכיפורים, אלא, במקרה שלנו – וביתר שאת, במקרה הפרטי שלי, לכל אותם "גלי" חגים: מערב ראש השנה ועד לשמחת-תורה ומאוחר יותר בשנה העברית – מערב פסח ועד לצאת שבועות. אפשר שמדובר בתוצר של אלפיים שנות גלות, חלק ניכר מהן במחסור שעיצבו את תודעת החגים שלנו כך שתהיה מכוונת כולה לסעודות-חג עמוסות עד להתפקע, סעודות בהן חייבים לטעום מכל המנות – שאחרת אתה עוד עלול להעליב איזו דודה (לפחות במקרה שלי, אני מבשל את כל ארוחת-החג כך שאין לי לבוא בטענות אלא לעצמי בלבד. כן, גם על חבילת ה"שמאלץ" שבה טיגנתי את כבדי-העוף והבצלים טרם הפיכתם לכבד קצוץ ברוח החג) ולאכול למחרת היום ארוחה מופקרת אצל מי שהופקרו בערב החג. אלא שכל מאותגר מבחינת משקלו יודע כבר שדווקא הארוחה "ההיא" אינה המכשול, אלא הימים של היציאה-משגרה שמזומנים לנו אחריה. בסעודת החג, טובה ועמוסה ככל שתהיה, עוד אפשר לעמוד, הבעיה היא מה עושים למחרת היום כשהחלה מהערב עדיין טרייה, כל אותו מבחר "סלטים" מחכה לו במקרר, השגרה, ובכלל זה שגרת-האימונים, מתנפצת לה מול לו"ז של ארוחות משפחתיות, שינה בצהריים שמולידה ערבים ארוכים מול הטלוויזיה… ועוד. כך יוצא שגם אם את ארוחת החג צלחנו בשלום, הרי שמיד למחרת, בבוקרה הראשון של שנה חדשה, אנו צריכים להתמודד עם מקרר עמוס ולו"ז פנוי. יהיה מי שיאמר שלפחות לחגי-תשרי יש את יום-הכיפורים שבו יכול מי שזלל כל השנה, להוסיף את אכילת-היתר לרשימת החטאים הפרטית שלו ולכפר עליה בצום. ובכן, אפילו זה לא כל-כך פשוט, שהרי האיש השמן שמתחבא בכל אחד מאיתנו ורק מחכה להזדמנות לצאת ולהתפרע, זומם כבר על מה יאכל בארוחה המפסקת – ועוד יותר מכך – מה "יתקע" מיד עם תום הצום… זאת ועוד: בחגי האביב מרחפת מעל כולנו אימתה של העונה החמה והבגדים הקצרים שהיא כופה עלינו, בעוד שבחגי תשרי אפשר כבר ללכסן מבט אל עבר הסתיו שיעטוף אותנו בשכבות-שכבות, משל היינו בצק-עלים ממולא באיזו… רגע, לעצור מיד! שכן אחרת תתחיל השנה החדשה באותן הבטחות-סרק ישנות לפיהן מיד אחרי החגים – נו טוב, את ההמשך אתם כבר יודעים לבד.
