הלוואה וחסכון, גרסת הדיאטה

אחד לקחים החשובים שלומד לבסוף כל מי שמבקש להפחית ממשקלו, הוא שהגוף אינו בנק. כלומר – מצד אחד ניהול הארוחות שלנו דומה לניהול חשבון עובר ושב (בהיפוך היוצרות, במקרה של המשקל, אנחנו מבקשים ליצור מינוס מכוון שיגרום לנו לרזות בטרם נתכנס אל "המסגרת" הרצויה), מצד שני, בכל מה שקשור להלוואות, הגוף אינו בנק.

מאחר שבנוסף לעובדה שאני נושא על גופי כמה קילוגרמים מיותרים, אני מתהדר גם בקרחת עוד מהשנים האחרונות שלפני השירות הצבאי (במילים אחרות: עוד לפני שהדבר היה כורח המציאות), אני מרגיש די חופשי לצחוק מעט על חשבונם של קרחים אחרים, במיוחד על אלה שמסתרקים באופן שנקרא "הלוואה וחיסכון" (יש כאלה שמכנים אותו גם "הלוואה בריבית" – יבחר כל אחד את הכינוי החביב עליו). למי שעדיין לא ירד לו האסימון (זה חוקי עדיין להשתמש בדימוי הזה מתחום הטלקומוניקציה, כשלושים שנים לאחר שיצאו מחיינו הטלפונים הציבוריים המופעלים באסימונים?), מדובר באנשים שמנצלים את העובדה שגברים, בין אם הם מקריחים מהמצח ובין אם תחילת הקרחת היא דווקא בקודקוד, ממשיכים להצמיח שיער בשיפולי גולגלתם כאילו היו נערים בני 16… מה עושים? מגדלים את השעיר בצד אחד ומסרקים אותו כלפי מעלה כדי להסתיר את הקרחת.

מיותר לציין שמדובר בפתרון די עלוב: מילא שכל משב רוח מאיים להעיף הצידה את כל הקונסטרוקציה המורכבת הזאת, אבל גם כשהיא מסודרת כהלכה, אין מי שלא מבחין בכך שמדובר בסך הכל בפתרון-דחק לכסות על קרחת, עד שמתחשק לך לגשת ולשאול את בעליה: "מה נסגר איתך, גבר? לא יותר פשוט להשלים עם העובדה שאתה קרח או לפחות לגלח את הפדחת במקום כל הפורים הזה על הראש?".

עד כאן אני מניח שרובכם מסכימים, אבל באותה נשימה גם שואלים: מה הקשר לדיאטה?

ובכן, הקשר הוא חזק וברור – ונדמה לי שאחרי שאפרט, תסכימו אתי שרובנו נוהגים כאותו קירח חסר מודעות-עצמית.

אתם מכירים בוודאי את התסריט הבא: הגזמנו באחת הארוחות, "טחנו" בה יותר מדי לחם או משהו מטוגן או בשר שמן או קינוח שהוא גם שמן וגם מתוק… ועכשיו המצפון מייסר אותנו. הנטייה הטבעית שלנו היא להתחיל ולנהל פנקסנות עם הגוף, כאילו זה עתה קיבל משקלנו העודף הלוואה שאנו תובעים להסדיר מיידית. כתוצאה מכך, אחרי כמה שעות מתום אותה ארוחת-שחיתות, אנחנו מתחילים במשא ומתן על הארוחה הבאה לאמור: אם אכלתי כך וכך לפני שלוש שעות, אולי מוטב שאמנע מחלק מהמרכיבים של האורחה המתוכננת הבאה – שלא לומר אדלג עליה… לכאורה זה פשוט והגיוני: קיבלנו עודף מצד אחד והחסרנו מהצד האחר. נכון?

זהו שלא, הגוף שלנו מתבונן בפנקסנות הזאת וצוחק פנינו כאילו היינו מי ש"בלוריתו" התעופפה לה ברוח ונותרה רק בצידו האחד. כלומר – היא אינה מאוזנת עוד.

כי איזון כידוע, הוא המפתח לתזונה נכונה שרק היא תורמת, בסופו של דבר, לתהליך ההרזיה: מי שחוטא בארוחה גדולה מתוך מחשבה כי צום שיבוא אחריה יחזיר אותו למוטב, בסך הכל מוציא את עצמו מאיזון – וכל רוח קלה שתנשב מעתה, נושאת ריח של תבשיל מגרה או איזה דבר מאפה, תגרום לו לחזור לצד הרע של התפריט…

"נפילות" כמו שאנחנו מכנים בצער את הארוחות המיותרות שבהן אנו חוטאים לדיאטה, הן חלק כעט בלתי נפרד מתהליך ההרזיה שלנו, וכל עוד מדובר בחטאים בודדים הנפרשים על פני תקופה, הרי שהגם שצריך לשאוף שלא יקרו – אפשר בהחלט לחיות איתם. אפשר לחיות אתם כל עוד חוזרים מיד אל התוכנית, נצמדים לתפריט המאוזן ונמנעים מלסחור עם הגוף שלנו בהלוואות שנתקשה לעמוד בריבית שלהם.

לכן, בפעם הבאה שאתם עומדים מול המקרר ושוקלים להקריב את הסלט שהיה אמור להיות הארוחה הבאה שלכם תמורת הפיתה שאליה "נפלתם" בארוחה הקודמת, דמיינו שאתם כאותו "לווה בריבית" הניצב על פסגתו של הר כשהרוח מתחילה לנשב בחוזקה…