אצבע אלוהים

כמו גדול חזרתי למפגש השבועי שנפתח בשקילה – הירידה הייתה יפה, החברים  החמיאו לי עד כדי כך שלא יכולתי להתרכז אפילו בדיון שנערך לאחר מכן, ולקראת השעה תשע בערב, עזבתי את המפגש ויצאתי לי הביתה תוך שאני כמעט-מרחף, חדור במוטיבציה לקראת שבוע חדש של דיאטה. איזה כיף.

טוב, מאחר שכל האמור לעיל לא קרה מעולם… הנה מה שקרה באמת:

אחרי המפגש הקודם שבו חוויתי עלייה מתונה כתוצאה משבועות ארוכים של הפוגה מהמפגשים והשקילה, שבתי הביתה במטרה להקפיד מעתה לא רק על שגרת האימונים המפרכת שלי, אלא גם על המזון הנכנס לפי. בימים הראשונים היה נראה שאני מצליח לא רע – עד שכבר התחלתי לייחל לכל הכתוב בפסקת הפתיחה דלעיל, אבל ביום רביעי בבוקר עברתי תאונה קטנטונת, מטופשת עד כדי כך – שאני כבר לא יודע מה כואב לי יותר: הפגיעה בכף הרגל או העובדה שהייתי כה, ובכן, אין מילה אחרת: אידיוט.

רכבתי על האופנוע לסופרמרקט הקרוב למקום מגוריי, כדי לתחזק את מחלקת היוגורט והגבינות הרזות שבמקרר שלי – כיאה למי שגזר על עצמו לעמוד בכל כללי התוכנית. הנחתי את הקניות בארגז הקטן של האופנוע ועמדתי לצאת לדרכי, רק שלא שמתי לב שרגלי השמאלית נתפסה בברזל שהיה תקוע בקצה המדרכה שלידה חניתי. כך, בעוד ידי הימנית סוחטת בעדינות את הגז, הבהירה רגלי השמאלית שהיא לא מתכוונת להמשיך עם האופנוע… עד שנשמע "קנאק" קטן מאזור כף הרגל.

לא אכחד, זה כאב מיד, אבל לא במידה שחשדתי שמשהו רציני השתבש. רק מאוחר יותר, אחרי כחצי יום של עבודה, שמתי לב שהרגל התנפחה, שקשה לי לקפל את הבוהן – ובאופן כללי – קצת קשה לי ללכת.

לא שבתתי מעבודה אפילו לא ליום (למזלי אני מקליד עם אצבעות הידיים…), אבל חדר-הכושר שהפך לביתי השני, נותר בגדר חלום רחוק – וכמוהו גם ההגעה לשקילה השבועית והמפגש שבעקבותיה.

זה לא שהתפרעתי עם צריכת המזון – ממש לא! במשך השבוע המשכתי לחתוך לי (בישיבה…) סלט, לאכול דג כמנה עיקרית, לא להפריז בתוספות, לשתות הרבה מים ולאכול בכל שלוש שעות. רק שללא הביקורים בחדר-הכושר, אני מרגיש כאילו השמנתי ב 30 קילו לפחות.

אני לא יודע מי מבין הקוראים הנכבדים עוסק בפעילות גופנית באופן קבוע, אבל עבורי היא הייתה קרש הצלה: גם בתקופות השמנות יותר שלי, הקפדתי להתייצב לאימונים בערך 3-4 פעמים בשבוע, ובחודשים האחרונים, כפי שכתבתי כאן בעבר, העליתי את המינון לחמישה אימונים מדי שבוע, עניין שתרם להרגשתי הטובה יותר מכל דבר אחר.

והנה עכשיו, הספורט היחיד שבו נטלתי חלק בשבוע האחרון היה צפייה בערוץ-הספורט.

בתוך כך למדתי משהו – לא רק על הסיכונים הכרוכים ברכיבה על רכב דו-גלגלי גם בנסיבות הפשוטות ביותר, אלא על הקשר בין גוף לנפש: הרי ברור לי שלא חל שינוי מהותי במשקלי, וגם כושרי הגופני כנראה שלא יינזק באופן בלתי-הפיך כתוצאה ממשהו כמו עשרה ימי היעדרות מחדר הכושר (בסוף השבוע הקרוב אני חוזר, אפילו בזחילה), אבל מבחינת התחושה – כבר הרבה זמן שלא הרגשתי שמן כל-כך.

בעצב נזכרתי במחשבות שחלקתי עם חבריי לקבוצה ב"דיאטה קלאב" בשבוע שעבר, לפיהן אני מרגיש טוב ובטוח שבמהרה יתבטא הדבר גם במשקל… כנראה שחטא-היוהרה היה בעוכריי והקוסמוס (כל אחד רשאי לזרום מכאן עם הזרם האמוני שלו), הבהיר לי עד כמה יש לו, לפעמים, תוכניות אחרות…

 אני מתבונן באצבעי שמתחילה לחזור לממדים נורמאלים ותוהה אם העניין כאן הוא השבר הקטן באצבע, או שמא הייתה זו אצבע אלוהים…