לא נורמאלי

השבוע נשקלתי בפעם הראשונה מאז חודש מרס, שלושה חודשים – ובעצם אפילו זה לא מדויק, כי נשקלתי לפני כשבועיים, אבל מודע לנזק המצטבר, ביקשתי מאביבה, מנחת הקבוצה, שלא לדעת כמה שקלתי באמת. לפיכך השבוע נכוויתי פעמיים: מאחר שאביבה לא הייתה איתנו, ואת מקומה מילאה מנחה אחרת, נאלצתי להישקל שוב כדי לגלות ששלושה חודשים מחוץ למפגשים הסדירים של דיאטה קלאב, משמעם שלושה קילוגרמים של תוספת, אחד לכל חודש.

בדיון שהתפתח בקבוצה דיברנו על הבעיה שלנו, ה"פרוייקטורים", א', איש יקר שהשיל עשרות קילוגרמים ממשקלו, העלה אותם בחזרה, השיל אותם שוב וכרגע חושש שהוא בדרך להשמנה, דיבר על הקושי שבשמירה על שגרת דיאטה יציבה: תנו לו לאכול מלפפונים וכרוב במשך שנה – והוא ישיל מעליו חמישים קילו, אבל כאשר יצטרך לשמור על משקלו החדש, הוא יגלה שהוא פשוט לא מצליח, שבכל שבוע הוא מוסיף כמה מאות גרמים.

בפען הראשונה מאז שאני בקבוצה, העזנו לשאול בקול רם "למה?".

למה לעזאזל אנחנו יכולים, עם קצת מאמץ, לעמוד בדיאטה שמרזה אותנו מאוד, אפילו אם היא נמשכת שנה תמימה, אבל מתקשים כל-כך לשמור על המשקל החדש שהשגנו.

למנחה הזמנית שלנו הייתה תשובה מצוינת. זה היה קצת אחרי שאמרתי שאם וכאשר אני אגיע למשקל של בן-אדם נורמאלי, אני מצפה לאכול כמו בן אדם נורמאלי, ולא להשמין בחזרה – ממש כמו אדם נורמאלי.

התשובה שלה הייתה ישירה, כנה, חדה וכואבת עד אמה: "כי אתה לא בן אדם נורמאלי"…

והיא צודקת: אדם נורמאלי יאכל שתי פרוסות לחם מרוחות במשהו לצד הקפה של הבוקר, יסתפק במנה של בשר ולידה תוספת סבירה לצהריים, יאכל ביצה קשה, קצת ירקות ועוד פרוסת לחם בערב – ובכך הוא שבע ואף הותיר. הבעיה היא אצלנו, בכמויות הלא-נורמאליות שהתרגלנו לאכול. למשל מנה קטנה של חזה עוף, מעט אורז וירקות מבושלים, מנה שהיא ארוחת צהריים סבירה לאדם הסביר, עבורנו, המאותגרים מבחינת משקלם, היא דיאטה מטורפת. הכמויות שאנו אוכלים כדי לשבוע הן לא הגיוניות ולא פרופורציונאליות למשקל הגוף שלנו. לפיכך, גם אם הגענו בינתיים (ואני עוד רחוק מכך) למשקל גופו של אדם סביר, הרי שברגע שננחה לאכול "סביר", על פי המושגים שלנו, נגלה שאנחנו משמינם שוב.

יכול להיות שעבור אנשים אחרים בשורה כזאת הייתה יכולה לבוא כהלם, אבל אני מודה שדווקא חייכתי בהקלה. כן, כן, אני לא נורמאלי, ומשום כך אין לי מה לייחל ליום שבו אוכל כאדם נורמאלי… המושגים שלי על שובע נמצאים בערך חמישים אחוז מצפון למושגיו של האדם הסביר, ולפיכך נגזר עלי למשך כל חיי הבוגרים לחיות שהרגשת חסר שאפילו שש הארוחות של התוכנית לא יוכלו לה במאת-האחוזים.

ולפיכך אסכם ואומר הפעם: אני ניר קיפניס ואני לא נורמאלי. עכשיו דברו איתי על דיאטה שתמשך לאורך חמישים השנים הבאות…