מצה, אישה

בכל אשמים בני ישראל, הם וההורים של האישה כמובן שלא אוכלים חמץ בפסח ודנו אותי לערב חג כשר למהדרין הן בחג הראשון והן בחג השני – כשבתווך, מלבד ימי חופשה משמימים (בהם חדר הכושר העירוני שלי סגור) ומרובי ארוחות מיותרות עם מנות שאסור "להעליב" (לא יודע איך זה אצלכם, אבל במשפחתי נהוג להאניש את מני המזונות לאמור: "מי העליב את הכרובית המטוגנת?" או "ביישתם את החציל המטוגן!" ולמרות שהכל במשפחתנו מטוגן, אין ברירה אלא לאכול שכן מי שלא ראה עלבון של כרובית – לא ראה עלבון מימיו!), ובכן בתווך הזה, הידוע גם בשם "חוה"מ", החליטה הגברת קיפניס שהיא תוכיח לכל שאפשר לאפות דברים טעימים מקמח מצה, כולל קמח מצה תופח והבית התמלא בשלל לחמניות כשרות, עוגות ואפילו בראוניז מקמח מצה, שהרי לא בכדי נאמר: "מצה אישה מצא טוב"…

אי שם לקראת צאת החג השני, כשפסעתי במורד המדרגות לכיוון ביתה של משפחת ביטון החביבה ומכניסת-האורחים לרגל המימונה, עלה בדעתי שמא חודש(!) ללא שקילה (שתיים החמצתי בגין הלחץ של לפני-החג ושתיים נבלעו בערבי-החג וימי החג עצמו), עם חוסר בפעילות גופנית מספקת ועם כל מני התרגימה שנמנו לעיל, גרמו לעלייה במשקלי. אולי זה מפני שהרגשתי איך הג'ינס מעט לוחץ או שהיה נדמה לי שהתעגלתי קלות בשוליים. אין לי מושג איך אירע הדבר, אך לפתע נתקפתי בחרדה: בראשי הקודח ראיתי כבר איך 12 הקילוגרמים שהשלתי ממשקלי מאז הצטרפתי לדיאטה קלאב, מטפסים ועולים על מותניי מחדש…

כמובן שמדובר בהגזמה, אבל הרי בתחושות עסקינן. לפיכך זינקתי לי מרבצי והתחלתי ללכת, כמאמר השיר – לא ידעתי בכלל לאן. שבתי הביתה אחרי שעתיים של הליכה נמרצת ולמחרת בבוקר, עם פתיחת חדר-הכושר מחדש, התייצבתי כבר על מפתנו בדרך לדחיקת משקולות, כפיפות בטן, טיפוס עלי מדרגות ועוד משפע מכשירי העינויים במצויים במקום לרוב. עכשיו, עם החזל"ש (חזרה-לשגרה) נדמה שאין דבר שמטריד אותי יותר מאשר הרגע שבו אצטרך לשים את עצמי על כף המאזניים, לפקוח עיניים, להוציא את האוויר מהריאות – ולהתבונן בצג שיחשוף את משקלי.

מאחר שנותרו לי עוד שלושה ימים עד לאותו רגע מעורר-אימה, אני עושה את מה שבני ישראל עשו והולך לי ללא הפסקה. אמנם ארבעים שנה אין לי (וכאמור – אפילו לא ארבעה ימים!) והמדבר הקרוב ביותר נמצא במרחק נסיעה של שעתיים ומשהו (לא כולל את פקקי החזל"ש, ה"אפטר פארטי" התחבורתי של פקקי החג), אבל אני שכבר רואה את הארץ המובטחת מנגד, נחוש להיכנס בשעריה כל עוד אני יכול לעבור בהם לרוחב, מבלי להזדקק לצידוד קל כדי להידחק פנימה.

בשבוע הבא אעדכן מה הראה הצג ועד כמה רב היה נזקו של החג הזה. עד אז, אל תטרחו לחפש אותי בבית – אני הולך והולך והולך… רגע, יכול להיות שבאנרג'ייזר ירצו להחליף את הארנב בדובי?