עקורים

דחיתי ודחיתי, אבל לבסוף לא הייתה לי ברירה: דלקת שהתפתחה מתחת לשן שעברה כבר טיפול שורש, אותתה שאין ברירה ושחייבים לעקור… אין ספק שבמדרג הרפואי מדובר בבעיה פעוטה: בעידן של השתלות אברים, מה היא כבר עקירה של שן? העניין הזה נכון כמובן מהבחינה התיאורטית, אלא שברמה המעשית – בעוד השתלות של אברים חיוניים הן משהו שמתבצע (לפחות בינתיים) בגופם של אנשים אחרים, הרי שעקירת השן הטוחנת התבצעה בפה שלי, מה שמבדיל אותה מכל פעולה כירורגית אחרת שמוכרת לרפואה.

רופא השיניים שלי דווקא ניסה להרגיע: "תראה, מדובר בפעולה טראומטית גם מבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית", כך "עודד" אותי הדוקטור ותקע מיד ארבע(?!) זריקות הרדמה בחניכיים שלי כדי שלא אנסה לתקוף אותו עם הצבת באמצע התהליך או משהו בדומה לזה.

אז נכון: עכשיו יש לי תפרים בפה, ערימה של כדורי אנטיביוטיקה ובעיקר הבנה שבמקום הטוחנת שנעקרה ממקומה לא תצמח עוד שן חדשה לעולם… אבל שום דבר לא הכין אותי למשפט הסיום של ההליך הכירורגי: "לא להתאמן במשך שלושה ימים ולאכול רק דברים רכים וקרים, בעיקר גלידה". את הערב הראשון העברתי כמו כל גיבורה הוליוודית שנפרדת מהחבר שלה: ישבתי מצוברח מול הטלוויזיה והטבעתי את יגוני בגלידה (לא היה סורבה במינימרקט הסמוך), אלא שאחר כך, בעוד גופי מנסה להתמודד עם המתיקות שאחרי, התחלתי לתהות מה יגרום מעשה העקירה לדיאטה שלי. מצד אחד, רביצה בחברת גלידה אינה מתכון מוצלח להרזייה. מצד שני – בעוד יומיים אני אחזור להתאמן כרגיל ולאכול "רק" כמעט-כרגיל… עניין שיכול להועיל מאוד למאמצי הרזון שלי.  בינתיים עוד מוקדם להמר על התוצאה: אני משקלל את כל הנתונים, אבל מתקשה לקבל החלטה מושכלת על שן אחת, כך שאצטרך פשוט לעדכן בהקדם.

הייתי ממשיך כמובן את הדיון התיאורטי הזה, אבל עלי לרוץ למטבח ולהכין לי מרק יוגורט קר. כן, אני יודע שביום סגריר שכזה מרק-יוגורט אינו הבחירה הטבעית, אבל הי – זה או זה או האגן-דאז, תעשו אתם את הבחירה.