עלה ירוק
אל תשאלו איזה שבוע עבר עלי במסגרת נובמבר ה"חו"לי" שלי: אחרי שאת הטור הקודם שלחתי אליכם מברלין ואחרי שאת זה שלפניו מסלוניקי, הרי שאת זה אני כותב על גדול התמזה שנשקף מחדר המלון שלי. כן, אני בלונדון האפורה והמטפטפת (אם כי בטלפון מגלים לי שבארץ גשום וסוער אף יותר). מה עניין לונדון לדיאטה? ובכן, בואו ונאמר שאני אסיר תודה על כך שבמלון שלי יש חדר כושר, אחרת יש סיכוי שאת הטיסה חזרה הייתי נאלץ לעשות ב"קרגו"… הקושי לשמור על שגרת הדיאטה בלונדון לא נובע דווקא מפיתויים קולינאריים, שכן בניגוד לדעת רבים מחבריי שסבורים שיש כאן מסעדות נפלאות, אני גורס שמה שנפלא ברובן הוא בעיקר המחיר… הבעיה היא בהיצע.
נהוג לחשוב שלונדון, בהיותה מרכז בינלאומי חשוב אפילו עשרות רבות של שנים אחרי שקיעת האימפריה, תוכל להציע מגוון של מאכלים שיוכלו לתמוך בניסיון הנואש שלי לשמור על התוכנית, אבל דבר אחד לא היה ולא יהיה בעיר הזאת כנראה לעולם: היצע סביר של ירקות.
כמו ארנב בפינת-ליטוף אני מתנפל כאן על כל עלה של חסה או כל גזר או ברוקולי שמונח לצד "העיקריות" אפילו בצלחותיהם של האחרים, ועדיין אין כאן מספיק ממה שהפך לחלק כה חשוב מהתפריט שלי. כך ממסעדה למסעדה מתנהל המרוץ שלי אחרי עלה ירוק (שלא לדבר על מותרות כמו עגבנייה, נניח) לרוב לשווא. ואולי יש כאן גם איזו נחמה גדולה בקשר למדינה שבה אני חי ושעימה אני מנהל יחסים כה מורכבים: תאמרו מה שתאמרו על ישראל, תהיה דעתכם על העם, המצב או הממשלה אשר תהיה, לפחות ירקות יש לנו בשפע!
וכך אני לוגם לי פיינט של בירת "ביטר" חמימה, מנסה להימנע מצ'יפסים ועורג לסלט ישראלי קצוץ דק-דק, עם הרבה לימון, מעט שמן זית וכפית קטנה של טחינה ככתר לבן לראשו… הוי ארצי מולדתי….!