מחזל"ש לזחל"ש
אוי, כמה שמחתי שנגמרו החגים: לא עוד ארוחות חג, לא עוד ימים ארוכים של בטלה, לא עוד ילדים על ממתקיהם מאיימים מכל עבר, אלא חזרה לעבודה, לסדר יום, לשש ארוחות מוגבלות במקום אחת בלתי מוגבלת מהבוקר עד לערב, לחדר הכושר…
כל זה כמובן, בתיאוריה. במציאות טפחה על פני עוד בערב שמחת-תורה. בעצם, "על פני" תהיה הגדרה קצת מטעה בנסיבות שבהן הצלחתי לבעוט ללא כוונה בקצה המיטה ולשבור את הזרת בכף הרגל – בסך הכל חודש וחצי אחרי שתאונת-אופנוע קלה אך מטופשת (עליה דיווחתי גם כאן), גרמה לי לשבור את הבוהן של אותה כף רגל. מה אתם יודעים? דניאל דיי לואיס – החזר את האוסקר! MY LEFT FOOT זה לגמרי עלי!.
אבל זו לא רק האצבע שחייבה אותי לקחת עשרה ימי חופשה מחדר-הכושר, אלא גם הלחץ שהצטבר בעבודה ושתוקע אותי שעות ארוכות אל מול המחשב, הנסיעה הצפויה, בשבוע הבא לסלוניקי, יוון – מסע שבו הימנעות ממטעמי המטבח היווני האהוב עלי מאוד (כמו כל המטבח הבלקני) תהייה כמעט לא-תרבותית בעליל…
מה אומר ומה אגיד? החזל"ש, החזרה לשגרה שכה חיכיתי לה הפכה בינתיים לזחל"ש, זחילה לשגרה…
"מתנחם" בעובדה שבשבוע הבא אהיה בחו"ל בעת המפגש השבועי, עשיתי מעשה שלא ייעשה ולא הגעתי למפגש (ולשקילה!) הראשונה של "אחרי החגים", אני לא צריך מספרים כדי לדעת ששוב כשלתי בניסיון לצלוח את חגי ישראל ומועדיו. בקרת נזקים היא אמנם חלק חשוב בתהליך ההתאוששות, אבל הפעם, כך חששתי, היא עלולה לחסל את מה שנותר מהמוטיבציה שלי. הייתי שמח להמשיך ולנהל את השיחה הזאת, אבל היות שחלפו כבר שעתיים ו 47 דקות מאז ארוחת הבוקר שלי, אני חייב ללכת לאכול ארוחת ביניים. כן כן, חזרתי לכיתה א' עם החלטה לקיים הפעם את כל האותיות הקטנות בחוזה שלי עם התוכנית. האם אצליח?