להשמין מנחת

עוד שבוע טוב עבר על כוחותינו… כלומר, מהשבועות הטובים באמת, אלה שבהם מצליחים גם "לשמור על התוכנית" אבל ללא תחושת מאמץ מיוחדת: בלי לספור שעות בין הארוחות, אלא לגלות שבאופן טבעי אכלתי הים בכל כ 3 שעות, בלי לתכנן "מנה מותרת" אבל לגלות שאכלתי אותה (או במקרה שלי: שתיתי אותה) רק פעם אחת השבוע. בלי לתכנן מראש את הביקורים בחדר הכושר – אבל לגלות בסופו של השבוע שלא החמצתי כמעט אף יום.

אני מריץ את השבוע האחרון בראשי כדי לחפש בו עוגנים, מה היה בו שעשה לי את התוכנית כה קלה? האמת? כמה דברים קטנים שעשו את ההבדל: ראשית – הבית היה השבוע ללא ילדים: בת התשע ביקרה אצל סבה וסבתה, בן ה -15 יצא לטיול ובת ה -19 נשארה בצבא…

שנית – חוויתי לחץ עבודה מהסוג שהצמיד אותי למחשב לשעות ארוכות ובעיקר רוקן ממוחי כל מני מחשבות זדון על אוכל…

שלישית – אחרי שבועיים של מעבר לחדר-כושר חדש ומלהיב, נכנסתי לשגרת אימונים מלאה, מהסוג שבו אם מוותרים על אימון, מרגישים רע (פיזית ממש, לא רק מצפונית) אחר-כך.

אז מה הבעיה? (כלומר מעבר לכך שאני לא ממש מאחל לעצמי יותר מדי שבועות ללא נוכחות מתמדת של ילדיי או עם לחצים כבדים בעבודה – הרי גם סטרס הורג, לא רק משקל-יתר…). ובכן, הבעיה היא שגם צרות של עשירים, כך מסתבר, הן קודם כל צרות: אני מסוג השמנים האלה שברגע שהם מרזים מעט, ניכר הדבר בפניהם… רוצה לומר, השבוע שמעתי לא מעט מחמאות: "אתה נראה מצוין", "וואו איך רזית" (הגזמה) "מה זה? התחלת לדגמן? (הגזמה פראית, אלא אם כן מדובר בקטלוג של אוהלים) ועוד.

מניסיון של שנים רבות, לפעמים קל יותר להתמודד עם פיתויים מאשר עם מחמאות. או במילים אחרות: המשימה השבועית שלי כרגע, היא איך לא להשמין מנחת…