ירח דבש מול המקרר

בשבוע שעבר הבטחתי לכם לחזור למפגשי הקבוצה, להישקל ולדווח מהחזית. את ההבטחה הזאת אני יכול לקיים רק באופן חלקי: שליש ממנה אאלץ לדחות לשבוע הבא.

בשבוע שעבר סיפרתי על הפרידה הזמנית שלי מהתכנית, הנה תזכורת קצרה וכמה פרטים נוספים.

את תחילת הדרך בתכנית, כמו בכל מערכת יחסים מחייבת, נהוג לכנות בשם "ירח-דבש". במילים אחרות: השבועות הראשונים, אצל אחדים אפילו החודשים, הם תמיד הקלים ביותר: אנחנו נהנים מתחושת הקלילות, מהמכנסיים שהופכים פתאום לרחבים מדי, מהשליטה על חיינו – ובטוחים שנוכל להמשיך כך בקלות לכל החיים, שלאוכל המשמין אנחנו לא חוזרים עכשיו כשאנחנו כה קלילים, משוחררים, מוחמאים ובשליטה…

אלא שממש כמו במערכות יחסים, המציאות מעט יותר מורכבת. השגרה חונקת, הפיתויים מבחוץ נוצצים ו… מאחר שאני לא בטוח פתאום אם אני מדבר על דיאטה, מוטב שנעצור כאן – את ההמשך אתם יודעים לבד.

ממש כמו במערכות יחסים בין בני זוג, ובהיעדר משתנים מתערבים כמו ילדים משותפים ומשכנתא שלמרבה הצער נוטים לכרוך שני אנשים לכל חייהם יותר מאשר מילים גבוהות כמו אהבה, חברות, תשוקה ושותפות, יש לנו בדיוק שלוש אופציות עם הדיאטה שלנו: אחת היא להמשיך בשגרה, בלי התרגשות גדולה, אך מתוך הבנה ש"זה מה שיש": להוריד חצי קילו השבוע, לעלות מאתיים גרם בשבוע הבא – ואם הכיוון הוא חיובי (כלומר שלישי מבחינת המשקל) – דיינו. האפשרות השנייה היא להחליט שזה פשוט לא בשבילנו ושצריך למצוא פיתרון אחר. אני יודע כבר שאין לי פיתרון  אחר, ושכל תהליך אלטרנטיבי שאותו אנסה יביא אותי בוודאות לאותה הנקודה. לפיכך נותרנו עם האפשרות השלישית: פרידה מבוקרת שמטרתה לחדש את הלהט מתוך רצון להביא לירח-דבש מחודש… במערכות יחסים אמיתיות זה לא תמיד עובד: מה שעשה כל-אחד מבני הזוג במהלך הפרידה עלול (מטעמים מובנים) להותיר משקעים שיהיה קשה להתגבר עליהם בהמשך הדרך. הדיאטה מבחינה זו, היא בת זוג סבלנית בהרבה: התוכנית של דיאטה קלאב למשל, תקבל אותך בזרועות פתוחות גם אם לקחת פסק-זמן כדי להתרועע עם קלוריות אסורות…

בחזרה לקבוצה שלי שממפגשיה נעדרתי לאחרונה (פסח-שמסח, עבודה, חו"ל ועוד – תירוצים הרי אף פעם לא חסרים לנו): אם הגעתי למפגש עם ספקות גדולים, הרי שכבר בכניסה הבנתי שהצלחתי: שמחתי לפגוש את חבריי לקבוצה שנראו לי לפתע כה רזים ויפים! כמו מי שהפך לרגע לרווק הולל, הבנתי עד כמה התגעגעתי למסגרת הזאת, על כל מגבלותיי ומגבלותיה…

לפיכך ביקשתי מאביבה, המנחה שלנו, שלא לדעת מה משקלי. חששתי שעלייה של נניח 2-3 קילוגרמיםעלולה לפגוע קשות במוטיבציה שלי להמשך.

באתי מהוסס ויצאתי מחוזק: נוטל על עצמי מחדש את ההתחייבות לתוכנית, אוכל בכל שלוש שעות, שותה מים למכביר, מקפיד להתאמן… נעצר לפני המקרר בכל פעם בטרם אפתח את הדלת – כדי לראות בדיוק בדף המנוילן (שצמוד במגנט למקרר בביתי) מה מותר לי לאכול. מה אומר ומה אגיד? ממש ירח דבש!

ובקשר למשקל, ביום ראשון הקרוב אני מבטיח לכם לקיים גם את הסעיף השלישי שלגביו התחייבתי לדווח. יהיה מספר – ואני בטוח שיהיה חיובי, כלומר שלילי…!