משחקי הרעב
לא צריך לאמץ את כל התזה השנויה במחלוקת של כהן הטבעונות גארי יורפובסקי כדי להפחית את צריכת הבשר: לרובנו זה קורה ממילא באזור גיל הארבעים וצפונה, כאשר אנחנו מבינים שכמות בשר שפעם הייתה מספיקה בקושי "לפתוח את התיאבון" הפכה למשהו שמשבית אותנו מפעילות למשך כמה שעות לפחות. אם נמשיך את קו המחשבה הזה, הרי שמדובר בתהליך שמזין את עצמו, לפחות במקרה שלי. מקרניבור הפכתי לצרכן מתון יותר, ומצרכן מתון יותר למי שכמעט והוציא את הבשר מהתפריט. אלא שלפעמים בכל זאת מתחשק. רצה הגורל ואחד הימים השבוע זימן לי מפגש חברי ומשפחתי כאחד באחת ממסעדות הבשרים הוותיקות והמעולות של תל-אביב. נאמן (נו טוב, נאמן-יחסית) לתפריט החדש שלי, השתדלתי להסתפק בעיקר בבשר: בכרובית, הפירה והצ'יפס שהוגשו לצידו כמעט שלא נגעתי. ועדיין מדובר היה בלא מעט נתחים עסיסיים. לא תאמינו, אבל הבשר כאן אינו הסיפור, כמו העובדה שכאשר שבתי הביתה (למזלי הארוחה הזאת נערכה בסוף יום העבודה) הייתי כה כבד ומנומנם עד שחוץ מלשבת על הספה בסלון ולבהות נכחי, לא יכולתי לעשות כמעט דבר. מולי ריצדו אורות הטלוויזיה, אני חיכיתי לפתיחתו של משחק כדורגל בשידור חי, ופתאום, כמעט מבלי משים, מצאתי את עצמי במטבח, חושב מה כדאי לאכול. ברגע האחרון נמנעתי אמנם מזלילה, אבל הגעתי קרוב מספיק בכדי להיבהל מעצמי: הנה מוטלת גופתי בסלון, מנסה לעכל כמות לא הגיונית של בשר שגרם לי לתחושת שובע קיצונית – ועדיין, בגלל שיש לי חצי שעה "להרוג" אני נכנס למטבח? רבות נכתב כבר על הקשר שבין שעמום, כמו גם מצב נפשי נתון, לרעב. אני מבקש לגשת לעניין דווקא מהצד הכי חיובי שלו. זוכרים איך זה להיות מאוהבים? אני מאוד מקווה שכן, ואם כך, נסו להיזכר בתחושת הרעב שלכם באותה תקופה ותגלו שאחד הסימנים המובהקים לאהבת-אמת הוא אובדן תיאבון (זמני, למרבה הצער), משמע, כשאנחנו מאושרים באמת, צריכת המזון שלנו פוחתת. לא צריך להיות מומחה גדול לאכילה רגשית כדי להבחין שחלק ניכר מההנאה שלנו מהאוכל, הוא בפיצוי כלשהו: הוא מפיג את השעמום, עוזר לפרוק תסכולים ועוד. אז בפשטות: התשובה לשאלה מתי בפעם האחרונה לא הייתי כל-כך רעב, תהיה רק "כשהייתי מאושר". באופן ביזארי, לא תמיד מדובר על תקופות טובות בחיי. להפך, לפעמים היו אלה תקופות של מאבקים גדולים, אבל כנראה שעצם המאבק הפך אותי לממוקד, חיוני ומאושר עד כדי כך שלא נזקקתי לאוכל כדי להשלים את תחושת הסיפוק.
לפיכך החלטתי להילחם ברעב שמקורו בתחושה – באמצעות תחושה אחרת… בכל פעם שאני אומר לעצמי: "נו טוב, אמנם חלפה רק שעה וחצי מאז הארוחה האחרונה, אבל בכל זאת הייתי אוכל משהו 'קטן' עכשיו", אני קם ממקומי, ובמקום לאכול "משהו קטן", אני עושה משהו קטן שגורם לי אושר (לא לפי סדר החשיבות): קומדיה טיפשית ומצחיקה, טלפון נוסף שמתעניין בשלומה של אמי ומפתיע אותה מאוד (שכן התקשרתי כבר בבוקר), טיול עם הכלב שלא מבין איזה חג היום שהוא זוכה לסיבוב נוסף, סמס מפרגן ששכחתי לשלוח לקולגה שקראתי משהו שכתב לפני כמה ימים ושמצא חן בעיני, הדבקה של הצעצוע השבור שהניחה בתי הצעירה על שולחן העבודה שלי…
כך שבמקום לעשות רע לגוף שלי בכל פעם שהרעב הרגשי גובר, החלטתי לעשות משהו טוב לנפש שלי, ואם על הדרך אני עושה טוב גם לאחרים (אמא, בת, קולגה או כלב…), הרי שהרווח הכפול שלי הופך למשולש.
רגע, משולש? כאילו – כמו משולש של פיצה? אופס, מצטער, אבל אני חייב להפסיק כאן ולרוץ לטלפון לדרוש בשלומה של אמי!