עד שלא תפתחו למישהו את מגירת הלבָנים שלו, לא תוכלו לדעת אם אתם מכירים אותו טוב. כן, זו היא המסקנה שהגעתי אליה השבוע, כשפתחתי בפעם הראשונה בחיי את מגירת הלבנים של אשתי.

הסיפור הזה מתחיל לפני שנים רבות, לאחר יום מתיש של לימודים באוניברסיטה, החבר הכי טוב שלי, מסר לי פתק ואמר: "יוסי, תעשה לי טובה! קבלתי טלפון של בחורה. היא מהמשפחה הקרובה של הבוס שלי, אבל מה לעשות, אתה יודע, אני לא פנוי, ואילו אתה כרגע כן, לכן אמרתי לו שאעביר את הטלפון לחבר טוב שלי. אז בבקשה, יוסי, אני מתחנן, תתקשר אליה, אפילו סתם, גם אם לא יצא כלום, רק שזה לא יבאס אותו, כי הוא דתי, ולזַווג זו מצווה שמאוד חשובה לדתיים".

אחרי כל כך הרבה נימוקים, לא יכולתי לסרב לבקשתו. כעבור יום, פתחתי את פיסת הנייר שהוא העביר לי  והתחלתי לחייג בזהירות. כשהגעתי לספרה השלישית, טרקתי את השפופרת בבהלה!  היא גרה בקידומת 04!  מיד, כיווצ'צ'תי את הפתק והשלכתי את כדור הנייר לסל שמתחתיי. אני? 04? בחייים לא! גם אם זו תהיה מלכת היופי, אני, התל אביבי, (אז גרתי בת"א)  לעולם לא אתן סיכוי לקשר עם מישהי שגרה כל כך קרוב ללבנון…

עברו שבועיים, והחבר הטוב שלי מתקשר. "למה אתה עושה לי את זה! אתה יודע איך התביישתי כשהבוס שלי בא וזרק לי בקרירות מול הפנים – 'החבר המיוחס שלך אפילו לא טרח להתקשר!' – למה אתה עושה לי את זה!!!". לא הועילו לו ההסברים, שמה פתאום הוא מציע לי בחורה מאנטרקטיקה, ובכלל, אולי היא דתייה כמו הבוס שלו מבני ברק… באמת, תאמינו, לא עזר לי. הוא הכריח אותי להתקשר אליה,  והפעם, הוא השביע אותי, שאם אני לא אעשה זאת, הוא – כבר לא חבר שלי.

היתה לי ברירה? לא. התקשרתי (אחרי שאספתי את הפתק המכווצ'ץ' שנזרק כמה ימים לפני כן בדרמטיות לפח), ושוחחנו.  שעה ארוכה שוחחנו, ואחר כך עוד שעה, ועוד אחת, עד שלבסוף היא הציעה שניפגש. . איפה אתה רוצה?", היא שאלה. ב"תל אביב", עניתי מיד, כדי לא לתת לה אפשרות לקבוע את הפגישה בחיפה (לי היה אז אוטו חדיש, ולה היתה רק רכבת). "בסדר, יוסי", היא הסכימה. וואלה, אם בכזאת קלות היא מוכנה לעשות את הדרך מחיפה לתל אביב, ועוד בימים שלרכבת ישראל היתה רק רכבת אחת, אז משהו באמת מיוחד איתי (או אולי משהו מאוד לא בסדר איתה? נכנסתי לפאניקה). אה, כן, שכחתי לציין. שעת הפגישה נקבעה לארבע אחר הצהריים, על ידִי כמובן, כדי שאם הדוסית החיפאית הזאת לא תהיה לטעמי, אוכל לסיים את הסיוט הזה לאחר שעה, ואז כל הלילה אפצה את עצמי בהרפתקאות העליזות של מתחם שיינקין בתל אביב.

אחרי הפגישה ההיא היו עוד כמה פגישות (ורובן כבר היו בחיפה). לאחר שלושה חודשים  התחתנו.

ובכן, זה כל הסוד. כל העניין הזה שנקרא "אהבה" הוא בסך הכל להיות פתוח לאפשרויות. אפילו פיזיקת הקוואנטים טוענת שביקום לא קיים שום דבר מלבד אפשרויות. לכן, אם אנחנו נתקעים בכל מיני פחדים ואמונות שליליות שחוסמות אותנו  –  אנחנו בוחרים באפשרות להישאר אומללים. למשל, אם אני פוחד מטיסות, אני לא אעלה על מטוסים, ולכן אהיה סגור בפני כל האפשרויות שמציעות הטיסות, כמו ליהנות מארצות חדשות.

אם אנחנו פתוחים לאפשרויות שהתוכנית של דיאטהקלאב מציעה לנו – אנחנו יכולים לסיים מאושרים. אבל עם יד על הלב, כמה פעמים זרקנו לפח את פתקי האושר שתוכנית דיאטהקלאב מציעה לנו?

במשך כל חיי בתוכנית של דיאטהקלאב אני יכול לספור עשרות פתקים כאלה שזרקתי לפח: היה פתק "לשתות מעל 2 ליטר" – זרקתי אותו, היה פתק "לאכול כל שלוש שעות" – זרקתי גם אותו, היה פתק "לא לקזז" – זרקתי גם זרקתי… והנה עוד כמה פתקים שהיה בהם פוטנציאל אדיר לאושר, שברוב טיפשותי זרקתי:

"לעשות מנה מותרת", "לדייק בכמויות", "לצאת לפעילות גופנית", "לא להישקל כל יום", "להגיע כל שבוע לפגישת קבוצה"… ועוד ועוד….

אבל הדבר המקסים בתוכנית שלנו הוא שפתקי האושר שזרקנו במשך השבוע, נשמרים לנו בקבוצת התמיכה, ואחת לשבוע ניתנת לנו ההזדמנות לאסוף את הפתק שזרקנו, להחליק עם היד את הקמטים והכיווצ'וצ'ים שעשינו לו, לאמץ אותו אל לבנו, לעצום את העיניים ולהגיד: זה פתק האושר שלי, זה פתק ההזדמנויות שלי, זה הפתק שבלב.

ואם אחזור לרגע לסיים את סיפור ההיכרות שלי עם אשתי, הפתק שקיבלתי מהחבר שלי וזרקתי, ואחר כך הרמתי, הוא פתק האפשרויות והמשאלות שהתגשמו: אפשר לומר שבזכות הפתק שאספתי בחזרה, אשתי ואני חולקים את פרטי הפרטים של היומיום שלנו כבני זוג חברים ואוהבים כבר שנים רבות, ובכל זאת, עד שלא פתחתי השבוע, במקרה, את מגירת הלבנים של אשתי, לא הייתי יודע עד כמה היא באמת אוהבת אותי: מתחת לערימת הלבנים שלה מצאתי חתיכת נייר מקומט, וכשפתחתי אותה, זיהיתי את הפתק עם הקידומת 04, כרטיס האפשרויות החיוביות, פתק האושר שבחרתי לאמץ אל לבי, פתק האושר שהביא לי את אהבתי.

אל הבלוג המלא  – www.dieta-club-blog.co.il