ראיתי בעיתון קריקטורה של זוג הולך ברחוב, עטוף במעילים ונלחם נגד הרוח הנושבת בעוז רב ומסביב שלג ורוחות והאשה אומרת לבעלה : "תחשוב אביב".
הקריקטורה, התכוונה לצחוק על האשה- מה זה תחשוב אביב, כשמסביב יהום הסער?!
אך, אני נזכרתי בדיאטהקלאב ובקבוצת התמיכה שלי. נזכרתי בבקשות העזרה של האנשים וחשבתי שאפשר להתייחס לזה ב"הפוך על הפוך"- בפעם הבאה שאגיע לקבוצת התמיכה שלי, אצעק לכולם ולעצמי, בקול גדול, "בואו נחשוב אביב".
אני, כשעולה בי מחשבה של רצון להשיג משהו, אני, מתחילה לדבר עם עצמי במחשבות. מדוע אני רוצה בכך, מה המניע לרצוני זה, מה ארוויח מכך ומה אפסיד. תוך כדי דיבור ותשובות שלי עם עצמי, מתגבשת, אט, אט החלטה. זה יכול לקחת דקות וזה יכול לקחת שבועות וחודשים, אך משהחלטתי, אעשה כמעט (ובתנאי שאינו נוגד את מצפוני ואינו על חשבון אחר) הכל על מנת להשיג זאת.
בקבוצה שלי, יושבים אנשים שטרם החליטו, האם הם רוצים לרזות או הם רוצים להשאר כמות שהם. נכון, שכולם אומרים שהם רוצים לרזות, אך המרחק בין לומר לבין לעשות, הוא המרחק שבין שני קצות כדור הארץ ואולי אפילו גדול ממנו. אנשים אלה מעדיפים לשבת על הגדר "רגל פה ורגל שם" (זוכרים את השיר של אריק איינשטיין? הוא כרגע מתנגן באוזני.)- לומר שהם רוצים לרזות, להשמיע קולות כאילו הם עושים מאמץ (עובדה! הם רשומים בדיאטהקלאב ומגיעים לקבוצת התמיכה!), אבל כשזה מגיע לאוכל ולתוכנית הדיאטה, הם לא מסוגלים. היצר, האובססיה (לפעמים), ההתמכרות (לפעמים) גוברים עליהם.
לא סתם במעמד הר סיני, אמרו בני ישראל: "נעשה ונשמע"- קודם עושים, אח"כ חושבים.
לאנשים אלה, אני רוצה לצעוק: "תחשבו אביב. תחשבו רזה", שאז תהיו מסוגלים להתגבר על הקור, הרוחות והשלג, שאז תהיו מסוגלים להתגבר על היצר, על האובססיה (לפעמים) ועל ההתמכרות (לפעמים). שאז, בדיבור עם עצמכם, תצליחו להגיע להחלטה שלהיות רזה, זה מה שאתם רוצים ואתם מוכנים לשלם מחיר יקר, עבור דבר זה- המחיר של ויתור על אוכל שאתם אוהבים, שעושה לכם טוב לרגע, אך רע להרבה רגעים של עתיד.
אם תחשבו אביב, אם תחשבו רזה, תצליחו.
אני כבר חושבת.