היה לי יום קשה היום, מצב רוחי שפוף ואז אני נזכרת בסקרלט אוהרה ואומרת לעצמי שמחר יפציע יום חדש. עד היום, לא סיפרתי לכם, על הגמד הקטן שנמצא בראשי ותמיד לוחש לי את דבריו שהינם הבבואה של מחשבותי הכמוסות ולפעמים הם המצפון הצועק ממעמקי החשיכה. כרגע, גמדי זה, לוחש לי, שם בתוך ראשי, שלא בטוח שהיום החדש שיפציע יהיה בהיר ויפה. המפליא הוא שאני מחייכת לעצמי ורוצה להוציא לשון לאותו גמד שלי ולומר לו "נה,נה,נה,נה,….נה,….נה,נה,נה..נה,נה.ננננננה, נה, אני אצליח".

אני יושבת וכותבת ומרגישה, בנוסף ליומי הלא נחמד, נפוחה ותפוחה ולא כי אכלתי משהו שלא הייתי אמורה לאכול. סתם, כזו מין הרגשה.

יש לי בריכת דגים בחצר ביתי. יש לי שם כמה עשרות רבות של דגים והבוקר כשהלכתי לתת להם את מנת האוכל היומית שלהם, בהתאם לדיאטה של דג-דיאטהקלאב, צף לו מול עיני, דג מת עליו השלום, כשמסביבו דגים רבים, יבדלו לחיים ארוכים, פוערים את פיהם לבלוע כמה שיותר ממנת החלבון שפיזרתי להם (איני בטוחה אם האוכל שלהם, אינו מכיל גם מנת פחמימה).

באותו הרגע, הבזיקה במוחי, תמונה תאורטית, בסרט של וולט דיסני, על דגים היושבים ליד שולחן וטורפים את ארוחתם, כך במהירות, מבלי לדבר ולהשמיע קול כשפיהם עושה את התנועה שדגים עושים באוכלם- שרבוב השפתיים קדימה ולמעלה, תוך כדי פתיחת הפה (יש אנשים שפיהם מזכיר פה של דג- פה רחב עם שפתיים עבות משורבבות קדימה ולמעלה וכשהם מדברים או אוכלים, הם מזכירים את פה הדג). תוך שניה, התמונה בראשי התחלפה וליד השולחן ישבו אנשים שטרפו את האוכל, מבלי לדבר ולהשמיע קול וזה היה קצת סוריאליסטי וקצת הרבה מבהיל. לאן יכול לקחת אותנו הדמיון הפרוע?!

יש אנשים שאוכלים לאט, לועסים כל ביס, מגלגלים את האוכל על הלשון לפני שהם בולעים אותו לקרבם ויש אנשים, כמוני, שאוכלים מהר, בקושי לועסים ומיד בולעים (אכילה פחות בריאה), כמעט כמו הדגים.

האם חשבתם פעם, שאנחנו דומים לכל יצור חי עלי אדמות ולו במשהו קטן? אפילו לדגים.

האם קרה לכם שעמדתם נפעמים מול יופיו וחוכמתו של הטבע? גם בדגים.

אני מנסה לדמיין כעת, תמונה של קבוצת תמיכה בדג-דיאטהקלאב, דגים יושבים במעגל, מסתכלים איש על רעהו ושותקים…… לאן שהדמיון יכול לקחת אותנו??????????????????????? ועוד לאחר יום קשה.