קילו ברזל/ניר קיפניס

מי שעוקב אחר הטור הזה מדי שבוע, זוכר בוודאי איך בשבוע שעבר נרשמה עלייה של400 גרמיםשלמים – ובצידה בושה גדולה. אני, קיפניס, שהייתי "המרזה המצטיין בכיתה של אביביה" (למרות שכמובן אין תואר רשמי כזה), נסוגתי מירידה של10.700 קילוגרמיםל 10.300 בלבד. והאמת? אלה לא היו אותם ארבע מאות גרם, כמו התחושה שחש וודאי התלמיד המצטיין של הכיתה במתמטיקה (לא שיש לי מושג איך זה, אבל אני יכול לנחש את התשובה, ממש כמו במבחנים המתמטיקה בתיכון) כשהוא מקבל "רק" 70 במבחן.

נחוש בהחלטה לשוב בשבוע הבא קל יותר, יצאתי מהמפגש של השבוע שעבר, אלא שבינתיים הדברים הקלים היחידים שהצטברו על שולחן האוכל שלי, היו בעיקר נסיבות-מקלות: הגדולה שלי התגייסה לצבא בתחילת השבוע הנוכחי והאירוע לווה בסדרה של ארוחות בחוג המשפחה המצומצמת והמורחבת, חברים שבאו לאחל גיוס קל ונעים ועוד מכשולים שארבו לגבר המבשל במטבח ביתו… מתוקף אותו גיוס, נאלצתי גם לוותר על המפגש השבועי, אבל למרות הכל החלטתי לבוא למפגש שנערך למחרת היום: מן המפורסמות היא שהסכנה הגדולה ביותר שאורבת למי שמנסה להפחית ממשקלו, היא סכנת "ההיעדרות הכפולה". אני בטוח שרבים מהקוראים מכירים את התחושה: עלייה קלה במשקל, חיסור של מפגש אחד, חיסור נוסף, התרופפות המשמעת העצמית (שעם כל הכבוד לה, מתוחזקת על ידי השקילה השבועית) ומשם – לא תאמינו באיזו קלות מצטברים כל אותם קילוגרמים שאנו מתאמצים כל-כך להשיל.

לכן "הפקרתי" את בתי הקטנה בית לבדה, עליתי על האופנוע וטסתי לקצה השני של העיר כדי לעלות על המשקל ולגלות…

ירידה של קילו! קילו! קילו! אתם שומעים – קילו! או אם לפרוט את המילה הנפלאה הזאת (כמובן שהיא נפלאה רק כשנמצא הסימן הזה – לפניה): אלף גרם! לו היה מונח לפני עכשיו קילו של זהב, ספק אם הייתי מאושר כל-כך – או אם תנסח מחדש את החידה הוותיקה בדבר קילו של ברזל לעומת קילו של נוצות, הרי שזה היה קילו של ברזל שהיה תלוי כמשקולת לרגלי או קילו של רצון-ברזל שמנע ממני לעלות במשקל השבוע – ותודה לאל על כך שנשארו לי עוד123.8 קילוגרמיםכדי שאהיה חייב להפסיק ולעוף על עצמי כפי שעשיתי לאורך כל הפסקה האחרונה.

כבר היו לי כמובן ירידות גדולות יותר, אבל זו הייתה היקרה מכולן. עכשיו מחכה לי מבחן גדול אפילו יותר: להילחם על כך ששביעות הרצון העצמית מ"החזרה למוטב", לא תהפוך שוב לעלייה במשקל…