סתם יום של חו"ל/ניר קיפניס

ובכן חברים, בחזית המערב, כמו שכתב אריך מריה רמארק ביצירת המופת הפציפיסטית שלו, אין כל חדש. בגלל נסיעה לחו"ל החמצתי את יום המפגש הקבוע ולכן לא נשקלתי – ואולי טוב שכך.

אם את המחצית הראשונה של ימי חנוכה העברתי תוך כדי זיגזוג עדין בין פיתויי החג (ויכולתי להם!), הרי שהמחצית השנייה הייתה כרוניקה של אכילה ידועה מראש: נסעתי עם שני ילדיי הקטנים יותר (14.5, 8.5) לבירת הממלכה המאוחדת כדי לראות כדורגל ותיאטרון, להסתובב קצת בין החנויות המקושטות, לחדש את המלתחה (שלהם, אני ממתין לירידה של עוד כמה קילוגרמים…) ועוד.

אין כמו נסיעה לחו"ל כדי להבהיר עד כמה משקל עודף הוא תכונה נפשית הרבה לפני שהוא תכונה גופנית. למרות שמזוני ביום-יום במהלך החודשיים האחרונים (מאז הצטרפתי לדיאטה-קלאב) הוא מוקפד, עדיין כשאני חושב על יציאה מהשגרה, אני חושב על אוכל…

לא יעזור כמה אנסה לשכנע את עצמי מראש: חג הוא אוכל, יום-הולדת או יום-נישואין הוא אוכל, נסיעה לחו"ל – על אחת כמה וכמה! שהרי לא יעלה על הדעת לבקר בארץ זרה מבלי להתענג על חלק ממטעמיה, הן אופייה הקולינארי של המדינה חשוב לא פחות מאשר שכיות החמדה הארכיטקטוניות, המוזיאונים, הגנים ועוד.

למזלי כאמור, נסעתי לאנגליה…

שלא אובן לא נכון: אני אנגלופיל בנשמתי, מת על פיש אנד צ'יפס שמנוני תחת שמיים אפרוריים ודולפים, אוהב את בירת ה"ביטר" כשהיא פושרת, מת על מנצ'סטר יונייטד ועוד, אבל למרות שלונדון, כיאה למעמדה הקוסמופוליטי משופעת במסעדות פנטסטיות, הרי שלא היה נגרע שום פרק מפואר מההיסטוריה של העולם, אילו הייתה נמחקת ממנו מורשתה הקולינארית של הממלכה המאוחדת.

למעט אולי סעיף אחד, המאכל שאין אדם בעולם שאינו מכיר, אותו רעיון פנטסטי של הלורד, בן המאה ה 18, שנהג לכרוך פיסת בשר בין שתי פרוסות לחם ונתן לעולם את המאכל שנקרא על שמו, הסדנביץ'.

מאחר שכבר בבית הקפה בנתב"ג הרגשתי איך השמן הערמומי שמתחבא לו בתוך גופי ההולך ומרזה, מתכנן מתקפה פרועה במיוחד נוכח הקור האנגלי ושפע הג'אנק-פוד, החלטתי שאפר אמנם את חוקי הדיאטה הנוקשים (ואפילו אם לא, נסו למצוא פירות וירקות ראויים באנגליה. במיוחד בטיול שהלו"ז בו חושב בדקות מרוב אירועים שרציתי לדחוס בו), אבל לא את המבנה ואוכל סנדביץ' בכל שלוש שעות, משמע – שש ארוחות ביום כמצוות דיאטה קלאב. ואכן, למעט סינית אחת (כלומר מסעדה סינית) שגם בה לא התפרעתי, חרגתי מהמתכון הזה רק לטובת "פיש אנד צ'יפס" באחד הדוכנים האהובים עלי בסביבות אולד-טראפורד, אצטדיונה הביתי של מנצ'סטר יונייטד (זה לא עזר, הפסדנו…). נגסתי בדג (לפחות אני מקווה שבמקור זה היה דג) השמנוני, דקרתי במזלג פלסטיק קטן צ'יפס בינוני, מעל הכל שפכתי קצת חומץ כמנהג המקום, מעט מלח ואפילו רוטב של אפונה ירוקה, אולי התוספת הכי אנגלית בעולם.

בזכות העובדה שהולכתי איתי שני ילדים, היה לי קל יחסית להימנע מפיתויי הפאב, כך שבנקל יכולתי לשכנע את עצמי שאותו פיש אנד צ'יפס היה "המנה המותרת" שלי לאותו השבוע (בדרך כלל המנה המותרת שלי היא ארבע כוסות בירה… קצת יותר מהמכסה המותרת, אבל אני חי עם זה בשלום).

את הכריכים שגזרתי על עצמי, השלמתי פה ושם במעט תפוחי-עץ וענבים שעלו כמו דירת שני חדרים במרכז לונדון, אבל העיקר שלא חרגתי בהמון מהמותר.

מה שכן פגם במאמצי הדיאטה שלי, היה הפסקת האימונים שנכפתה עלי בעקבות הנסיעה. בדרך כלל אני משתדל לבחור מלונות עם חדרי כושר, אבל הפעם אילץ אותי הלו"ז הצפוף לוותר כליל על האימונים למשך  שבוע שלם!.

משום כך, שמחתי שלא נאלצתי לעלות על המשקל השבוע, ולמרות גב מעט דואב, כנראה כתוצאה מהקור (הדיסק הפרוץ בגב התחתון שלי הוא מד-החום המדויק בתבל: רק תנו לו מעלה אחת פחות – והוא מתחיל לייסר אותי…), התייצבתי מיד עם החזרה בחדר הכושר והזעתי החוצה את שאריות אותו דג מטוגן ממנצ'סטר.

האם זה עזר? לשם כך ניאלץ כולנו להמתין לשבוע הבא, לשקילה הבאה ולעוד סימן "מינוס" קטן שהוא הדבר הכי חיובי שיכול להיות. רק כדי ליישר קו ולתאם ציפיות: עד כה נגרעו ממשקלי8.700 ק"גבמשך חודשיים, ולמרות הציפייה שלי להתמיד בירידה של קילוגרם אחד בשבוע, אני אסתפק הפעם, לאור הנסיבות, במשהו שיעגל את הירידה לתשעה קילוגרמים… העיקר שהכיוון יהיה חיובי, כלומר שלילי!