תחושת בטן

מיד נקפוץ לחזית המלחמה במשקל, שם נתקלו כוחותינו בכמה מהמורות השבוע, אבל קודם כל התייחסות לשאלה פילוסופית שמעסיקה את האנושות מקדמת-דנא לאמור: איך לוקחים את הבאסה בסבבה?

הסיבה לכך שאני נדרש לנושא היא שבאמצע השיחה השבועית שלנו ב"דיאטה קלאב", אמרה מישהי: "אוכל זה כיף, אוכל זה יופי, אוכל טעים זה דבר נהדר. אנחנו יכולים לדבר כאן עד מחר על שליטה ותוכניות, אבל אם היה כדור שמאפשר לנו לאכול הכל בלי להשמין, היינו כולנו מאושרים".

שקט השתרר מסביב, פה ושם נראו הנהונים של הסכמה. ושמא עלי לומר "הרהורים נוגים של הסכמה". האמנם לנצח במאבק על המשקל פירושו לחיות תמיד בתחושת החמצה על כל האוכל הטוב שאנחנו מפסידים?

מיד נחזור לסוגייה, אבל הנה הדיווח שלי מהחזית או במילותיו של הסופר אריך מריה רמארק: "במערב אין כל חדש". והאמינו לי שזה איום ונורא: אחרי עוד שבוע של שמירה ושליטה, מגיע הרגע שבו אתה מתייצב על המשקל, רק כדי לגלות שהוא נתקע על 127.3, בדיוק אותו משקל מהשבוע שעבר.

אביבה, המנחה שלנו, טוענת שמדובר בדיאלוג ביני ובין גופי, כאילו הגוף מסמן לי לרגע, אחרי הירידה הטובה של השבועות האחרונים: "מה קורה איתך גבר, אתה בטוח בקשר לגזר והברוקולי? לא כי אני מזכיר לך שעד לפני כמה שבועות, בשעה הזאת בדיוק, נהגת להאכיל אותי בהמבורגר וצ'יפס ששוטפים פנימה מהר עם 2 בירות".

אז בחיי שאני לא יודע למה נעצרתי לפתע, או לחילופין, למה הקול הפנימי של הגוף שלי נשמע קצת ערס, כי באמת ששמרתי ושהתאמנתי יפה ושגם אם חרגתי פה ושם זה היה בשני אפרסמונים נניח, או ביוגורט אחוז וחצי שאיתו התפרעתי מול הטלוויזיה… ואולי צודק אביבה: אולי זו רק פאוזה שלקח הגוף שלי כדי להתכונן במשנה מרץ לירידה שתגיע בשבוע הבא. אני מבטיח לעדכן. ובינתיים, חשבתם קצת על סוגיית הבאסה התמידית שמלווה כל מי שיורד, שומר, אבל גם נורא אוהב לאכול..?

אז ככה, יש לי פתרון, ומראש אני אזהיר שהוא לא מושלם: לנסות ליהנות באמת מאורח החיים האלטרנטיבי. נכון, קשה מאוד להשוות גזר, לחם קל וגבינה רזה, לחלה טרייה שאפשר לקרוע ממנה היישר אל תוך הרוטב של תבשיל הדגים הנהדר הזה ולהרגיש איך המרקם של הקשה עוד נותן פייט קטן בפה, אבל הלבן של החלה כבר מזמן ספג את הרוטב החמצמץ-חריף ו… איפה היינו. אה כן, זה קשה.

מצד שני, חשבו על ההרגשה של כמה דקות אחרי כשהטעם הטוב שנשאר בפה מפנה את מקומו לתחושת הכבדות שמשתלטת על הבטן ומכריחה אותך לרבוץ על הספה בסלון כשכל האנרגיות בגוף מוקדשות עכשיו לתהליך העיכול הקשה…

לעומת זאת, ההרגשה הכייפית שאחרי ארוחה קלה שהנה – אפשר גם לשבוע וגם להיות מזומן לכל פעילות. יכול להיות שאפשר להתמכר להרגשה הזאת עד שהיא תצליח לנטרל את תחושת ההחמצה שבויתור על אוכל טעים אבל כבד?

אני יודע שאני לא מחדש לכם הרבה, אבל הכל בראש. גם מה שמגיע בסופו של דבר לבטן, מתחיל בראש, ולפיכך כל עוד לא עושים סוויץ' בראש, יהיה קשה מאוד לעשות סוויץ' במראה.

אני לא טוען שזה קל, אבל זה בהחלט אפשרי – ועם המטען החיובי הזה אני אנסה לשכנע את גופי שפסק-הזמן שלקח לו בשבוע שעבר מספיק לו בהחלט כדי להפנים את העובדה שהוא בדרך למטה מבחינת המשקל – ובדרך למעלה מכל בחינה אחרת שהיא.