תיכון עירוני י"א, יום ראשון, שעת ערב. כמו בשירו האלמותי של שלמה יידוב "ילדי הירח": אחד אחד הם נאספים, כבדי משקל ומתוחים (לקראת השקילה), אבל רגע – אני מקדים את המאוחר.

קוראים לי ניר קיפניס ואני שמן.
כמעט תמיד הייתי שמן. לא שמן מפלצתי, כזה שמפלי השומן שלו ניגרים לכל עבר, אלא "מהגדולים": עם מטר ותשעים סנטימטרים שנשאו עליהם תמיד בין 100 קילוגרמים (משקל החלומות שלי) ל 150 קילוגרמים (משקל השיא שלי), עד שנעצרו במקום לא טוב באמצע: באזור ה 135 קילוגרמים, לפחות 25 קילוגרמים יותר מהמשקל הרצוי.
כמו כל שמן – ובסופו של דבר הסיפור של רובנו אינו שונה מהותית – הניסיון לרזות מלווה אותי כל החיים: הראשון והמוצלח היה בשלהי כיתה י"ב ו "הרזון" הזמני החזיק מעמד עד לאמצע האינתיפאדה הראשונה שבה מצאתי את עצמי בעמדת-שמירה על גג בין מחנות הפליטים אל-בורייג' ונוציראת שברצועת עזה, עם אפס פעילות ועם אספקה של לחם שקלינו על מדורה ושוקולד למריחה…
הסיבוב השני של הדיאטה היה כחלוף עשר שנים בערך, והשלישי, המוצלח מכולם, כחמש שנים אחר-כך: בשנה של עבודה מאומצת על התפריט והכושר, ירדתי מ 150 ל 100 קילוגרמים. הכישלון הפעם היה ממושך יותר: כמעט שנה החזקתי מתחת ל 110 קילוגרמים, ואחר כך הוספתי עוד כעשרה קילוגרמים מדי שנה, עד למשקל של 140 קילוגרמים. הדיאטה האחרונה הביאה אותי כבר ל 115 קילוגרמים, עדיין שמן מכפי שהייתי רוצה להיות, אבל כבר במקום טוב יותר, אך מקץ שנתיים מצאתי את עצמי שוב על 135 קילוגרמים, המשקל הנוכחי שלי.
אם פעם התייחסתי לאמרה לפיה קל יותר לרזות מאשר לשמור כאל קלישאה, הרי שאני בגופי מאושש את הקלישאה הזאת. ירידה במשקל היא אמנם משימה קשה, אבל אפשרית. השמירה על המשקל החדש היא כבר אמנות מורכבת בהרבה. בהתחלה אתה שומר באדיקות על התפריט ושגרת האימונים, מסתכל על שמנים אחרים במבט של גועל… נשבע שלעולם לא תחזור לשם, אבל אחרי כמה חודשי "רזון" אתה מרגיל שהשליטה היא בידיך, שאפשר לתקוע פה ושם איזה המבורגר עם צ'יפס, אולי איזו גלידה, מבלי לשבור את הכלים. מדובר באשליה: מלכתחילה לא היית הופך לשמן אלמלא הגוף שלך היה זוכר ורושם כל קלוריה מיותרת. אחרי כמה חודשים אתה כבר כמה קילוגרמים יותר, אבל מנחם את עצמך שאתה עדיין רזה יותר מאשר בתקופה השמנה שלך… אחרי עוד כמה חודשים אתה כבר שוב שמן, אבל אז אומר לעצמך, הי, אם כבר שמנתי מחדש – בוא נחגוג. ומילא אם כל אותן חגיגות היו מתמקדות בנתח אנטרקוט משוייש עם תפוחי אדמה בצד וערימה של טבעות בצל… הבעיה היא שלפעמים מדובר בבורקס עבש שנשאר מארוחת הערב של הילדים, חסר טעם וריח, או בחלה שהופשרה מהמקפיא בליווי איזה חומוס-קופסאות בשתיים בלילה. יחד עם התקפי הזלילה האלה מגיעה גם השנאה העצמית שאוכלת אותך מבפנים (אם כי לא מספיק בכדי להיפטר מהקלוריות העודפות…) ועוד כמה עוגמות נפש קטנות, כמו למשל הקושי לקום מהספה בסלון, ההזדקקות המבישה להארכת חגורת הבטיחות בטיסות, הנשימה העמוקה לפני שריכת הנעליים כאילו היה מדובר בהכנות לצלילה, ומגיל מסוים גם כאבי הגב והברכיים, מלווים באזהרות הרופא לפיהן כל המדדים שלך עדיין תקינים, אבל אם תמשיך כך – צפה פגיעה מכיוון רמת הסוכר, המפרקים וכמובן – הלב שלך, זה שכל כך אוהב לאכול…
עם כל המטען הזה על הלב (למרות שרובו, פיזית, נמצא על הבטן) הגעתי למפגש הראשון שלי בדיאטה קלאב. הדבר שאותו אהבתי יותר מכל היה מחויבותם של חברי הקבוצה האחד לשני, פועל יוצא של דינאמיקה קבוצתית. בסוף המפגש קיבלתי מהמנחה אביבה תפריט של שש ארוחות ליום (אני נמצא ביום השני לחיים על פיו, ולפחות בינתיים אני מרגיש שבע כמו שלא הייתי מימי) והתחלתי בתהליך.
"אין דבר שמעורר תקוות שווא רבות כל-כך כמו ארבע השעות לתחילתה של דיאטה" גורסת אמרה ישנה – ומוכרחים להודות שזה נכון: בעוד אתה זולל בחדווה פרוסה של לחם-קל מרוח במעט גבינה לבנה ומכרסם לצידה איזו גמבה אדמדמה, אתה רואה בעיני רוחך את גופך החטוב, כלומר זה שיהיה לך בסוף התהליך – ואולי זאת נקודת המפתח להבנת הנושא כולו: בשמירה על המשקל אין דבר כזה "סוף התהליך", לא בעוד חודש, לא בעוד שנה, לא בעוד עשור. האם המחלקה החדשה שלי ב"דיאטה קלאב" תוכל לעזור לי להמשיך ולהסתער קדימה גם כשיהיה נדמה לי שכבר אין אויבים בשטח? האם היא תעזור לי לזכור שהאויב היחיד שקיים לתהליך הזה נמצא במרווח שבין שתי אוזני? ימים יגידו. הייתי שמח להמשיך ולפטפט אתכם, אבל אני חייב לרוץ: חלפו כבר שעתיים וחצי מאז הארוחה האחרונה שלי, מה שאומר שאני מוכרח להתחיל להתארגן על הארוחה הבאה. כבר אמרתי: מעולם לא הרגשתי שבע כמו מאז תחילת הדיאטה הזאת. להתראות בשבוע הבא, עם חוויות מהשקילה הראשונה.

*ניר קיפניס, 44, עיתונאי ואיש תקשורת שנלחם כל חייו במשקלו העודף יתאר כאן מדי שבוע את מסעו ב"דיאטה קלאב"