המחלה הזו, ההשמנה. זה לא נגמר זה תמיד יהיה שם. יותר או פחות.נשלט או מתפרע. בכל מני צורות זה לא נגמר.

וגם הטיפול במחלה. הדיאטה הזו, התוכנית …  עד סוף החיים או "כל עוד יהיה לי איכפת". זה אומר שלנצח אני אצטרך לוותר על מה שבא לי? ותמיד תמיד לאכול 6 ארוחות? כל 3 שעות? לשתות מים? ללכת ברגל….

כל כך קשה להשלים עם המחשבה הזו. אני עכשיו יותר מתמיד מבינה את "רק להיום"…

תמיד מייחלים להגיע לשמירה. מהרבה סיבות – כי סימן שהגעתי למשקל היעד, כי התשלום יותר זול, כי ניצחתי את עודף המשקל. וגם קיים שם גם החלום הזה שנרפאתי – שהמחלה עברה וזהו – עכשיו אפשר לחזור ולחגוג, אבל זה לא עובד ככה. בכלל לא. ההתמודדות רק מתחילה כי אז באמת מבינים שזה לכל החיים.

קשה אה?

אז מה עושים?

הדבר הראשון שאני אומרת לעצמי זה שבאמת זה לכל החיים אבל אם אני באמת אצליח אז אני גם אשאר במשקל כל החיים ואמשיך להרגיש טוב עם הגוף שלי כמו שאני מצליחה היום – לכל החיים. שווה את המחיר? בשבילי, היום התשובה היא כן!

עוד אני אומרת לעצמי שכל הרזים בעצם אוכלים ככה כל החיים אז מה אני צריכה להתפרע ולהשתגע. ומה לצחצח שיניים לא צריך כל החיים? איך זה שעל זה אנחנו לא מקטרים?

והכי חשוב זה שאני מנסה ללמוד שדווקא בגלל שזה לכל החיים צריך להבין שגם במסלול הזה יש לנו עליות וירידות ותקופות קלות יותר ופחות ושיש מקום להיות סלחניים לעצמנו. לא ליפול על הכביש ולשכב על שיבוא הסמיטריילר אבל כן למצוא את האהבה והחמלה לעצמי ואם נפלתי להבין ללטף להתחזק לאסוף את עצמי ולהמשיך הלאה. כי אני לא מוכנה להיות שמנה כל החיים!