בקבוצה, לפני החג, הצהרתי שאני מארחת ולא יהיה לי קשה להתמודד. אח"כ, במהלך ההכנות לחג, הכנתי בדיוק את הקינוח שסותר את אותה הצהרה ועכשיו אני צריכה להתמודד עם השאריות שלו כל שעה מחדש. אני כבר בשלב שבו אני עושה לו הכשר דיאטטי כדי להפוך אותו ראוי לאכילה כמנת ביניים. את החלב שהוא מכיל הפכתי למנת חלבון, את הסירופ למנת פרי ואת הקורנפלור למנת פחמימה. הענין כרוך כמובן בשיחות ערות עם עצמי שצריכות גם להתקיים בלי קול, אחרת מישהו לידי יבין את חומרת המצב. וכך אני יושבת וצופה בסרט האילם שאני עצמי ביימתי ולא מצליחה להינות מהתסריט, למרות שתודו שהוא מצריך הרבה דמיון ויצירתיות. אני נזכרת שהצעתי לאחת מחברותיי לקבוצה, כשעוד הייתי בהכרה, שתצייד את אורחיה בשאריות הקינוח טרם צאתם את ביתה בסוף הארוחה, אבל כמובן שלא הצלחתי ליישם את העצה הזו על עצמי. אני כותבת כאן בעיקר כדי למצוא את הכוחות פשוט להשליך הכל לפח, אבל לצערי זה עדין לא קרה. אפילו גייסתי כקול שלישי בדיאלוג הסבוך הזה את האמונה שאומרת שראש השנה הוא סימן לאופן שבו אנהג במשך כל שאר השנה ושלכן כדאי לי מאוד להתמודד בהצלחה עם האתגר הזה, וגם זה לא עוזר. אוףףףףףףף.
