בספרו "7 המפתחות להרזייה – הפיתרון המושלם לבעיית ההשמנה" (אגב, על הקופירייטינג של השם אחראית לא אחרת מאשר אופרה ווינפרי), שואל ד"ר פיל, הפסיכולוג האמריקני הטלוויזיוני הנודע, כיצד ייתכן שפילים בקרקס נותרים קשורים לעמודים קצרים וקלים מבלי לנסות לברוח. התשובה היא שבינקותם קשרו אותם לעמוד מאסיבי. הם ניסו לברוח, נכשלו, ניסו שוב, לבסוף התייאשו, ובבגרותם הם כה משוכנעים בכוח העמוד ובעוצמת חיבורו לקרקע, עד שהם לא מנסים לעקור אותו ממקומו ולברוח. הנמשל הוא, שהרגל שנבנה טוב, קשה מאוד לשבור, גם אם כל הנתונים המציאותיים מצביעים על כך שאפשר, כדאי וחובה לשבור.

לאחרונה יצא לי לחשוב על כך הרבה. בדיאטה קלאב מקובל לפמפם – "עודף משקל זה לא גורל!", אך האמנם? בכל מסגרות ההרזיה שכיבדתי בנוכחותי במהלך חיי מקובל היה החיזיון של אמא ובת. כשאני עושה קניות בסופר, אני בדרך כלל מבחינה בהורים וילדים רזים באגף הירקות ובהורים וילדים עגולים באגף החטיפים. זו עובדה ידועה שרוב המשתתפים בתוכניות מסוג "לרדת בגדול" חוזרים למשקלם הישן. מידי פעם מתפרסמת כתבה שלפיה 95% מהדיאטות נכשלות, ו-95% מהמרזים שבים למשקלם הקודם, אם לא למעלה מכך. ההשמנה היא מחלה אכזרית שלא נוטה לדלג על דורות ולא נוטה לשחרר את חבריה לחופשי.

מה מכתיב את משקלנו כמבוגרים? מקובל לחשוב שלהשמנה יש מרכיב גנטי ומרכיב סביבתי.

אשר למרכיב הגנטי, מלמדים אותנו שאין ניסים בענייני הרזייה. המשוואה פשוטה. תכניס פחות, תשרוף יותר, בהכרח תרזה.

אולם אנחנו לא חיים במכון ויצמן, או בספר על מטאבוליקה. בתוך עמנו אנו יושבים. כולנו מכירים את החבר או החברה שאוכלים רק אוכל שמן ובצקי, שותים רק קולה, ונותרים גבעוליים. החלק העצוב הוא שאותם האנשים אינם מכירים בכך שמזלם שפר עליהם, והם לוקחים קרדיט מיותר על הגנטיקה שבה התברכו. הם משוכנעים באמת ובתמים שהם עושים מאמץ כדי לשמור על משקלם, ובזים לאלו שמתקשים במשימה. מסקרן אותי אם התופעה קיימת גם לכיוון ההפוך. אני נוטה לחשוב שלא. אני לא חושבת שיש אנשים ששמנים ללא סיבה, או הפרעות מטבוליות נדירות שמתפיחות אותנו. עוזר לי מאוד שיש לי שפנית נסיונות פרטית. אני. אם שמנתי, לא קשה לי במיוחד להבין לאן להפנות את האצבע המאשימה. לא לחילוף החומרים, לבלוטת התריס, למלח או למחזור, אלא לפסק זמן שקניתי באוניברסיטה ואכלתי ברמזור או לפסטה שערבבתי עם טונה ואכלתי מול הישרדות.

וקיים טיפוס שלישי של אנשים. אלו שפשוט לא מתרגשים מאוכל. הם יכולים "לשכוח" לאכול, הם מסודרים נהדר עם קפה ושני וופלים לארוחת צהריים, הם אוכלים רק כשהם רעבים ורק את מה שיש. אוכל הוא בשבילם אוכל בלבד. מעניין אם הם בכלל הולכים לשירותים.

אני מניחה שלגנטיקה יש חשיבות לא מועטה. לפני מספר שבועות הזמנתי לעצמי באינטרנט את הספר "נשים צרפתיות לא משמינות", המתיימר ללמד את ההמונים כיצד לאכול הכל מבלי להשמין, ומבלי לעשות דיאטה, כמנהג הצרפתיות. די בהתחלה ניתן להבין שהספר איננו בשבילנו. הוא פשוט מיועד לאנשים מגנום אחר. ההמלצות שם יגרמו לכל תזונאית להתעלף. הכותבת ממליצה לאכול למספר ימים טארט טטאן ללא בצק, אלא רק עם חצי כוס פירורי חמאה, לשתות רק שתי כוסות יין בארוחת הצהריים, לפתוח את הבוקר עם ארוחת בוקר לא כבדה, כגון קוראסון. ממש מדע בדיוני.

אשר למרכיב הסביבתי, מלמדים אותנו שהרגלים ניתנים לשינוי. איש לא נולד כשהוא שותה קפה בבוקר. איש לא נולד מעשן. אנחנו אוכלים איך שלמדנו, ומסוגלים ללמד את עצמנו אחרת.

אני גדלתי בבית של אמא קרייריסטית, שהיתה ועודנה אמא מופלאה, אבל היא לא ראתה יותר מידי סירים מבפנים. בביתי לא נהוג היה לאכול ארוחת בוקר, או להתעמל. הבילוי המועדף עלינו היה הזמנת אוכל הביתה, או אכילה במסעדות. אכלנו רק מול הטלוויזיה, שתינו רק דיאט קולה, והפירות היחידים שאכלנו היו בגלידה. סבתי האהובה בדרך כלל לא מדדה שמן, אולם כשהיא כן מדדה, הוא נמדד בכוסות ולא בכפות. טעמי הילדות הזכורים לי לטובה בגעגוע הם טעמה של הפיצה בפיצרייה השכונתית, ומאוחר יותר, טעמה של מנת העוף החריף במסעדה בה עבדתי כמלצרית. כשהתגייסתי כל חברותיי קיטרו ונגעלו מהאוכל בטירונות, אולם אני כל כך נהניתי מהמגשים המהבילים, העמוסים באוכל חם וביתי והרבה. עד היום, כשאני אוכלת בחוץ, תמיד אעדיף מנה של מסעדת פועלים ולא מנה הייטקיסטית ויוקרתית. עד היום אני נרתעת מאוכל קר. החום והאדים מתקשרים אצלי במוח לריפוד מנחם של החיים.

כשגרתי בבית וגם כשעזבתי אותו, נסיונותיי להדביק את בית הוריי באכילה אחרת לא הצליחו. בדיחת הבית היא הבישולים שלי. משפחתי מסרבת בתוקף לטעום אורז מלא או ברוקולי או חמוציות. הגרסה הכי בריאה לדגנים היא דלי פקאן, וגם הוא מתפצח בערב מול הטלוויזיה. כשאני בבית הוריי, לא קל לי שלא להישאב לחיק המקרר, המכיל מטעמים שאינם אקזוטיים, אך הם כן מפתים. מאוד. שוקו קרלו באריזת שני ליטר. בורקס פטריות חם. סלט מיונז ותפוחי אדמה.

ועדיין, נראה לי חצוף ויומרני להיכנס לאנשים אחרים לצלחת, גם אם יש ביננו קרבת דם. באותה מידה, נראה לי מגוחך "להאשים" את הוריי בהקניית הרגלי אכילה גרועים. הסיבה לכך היא שקיבלתי מהם חבילה, דיל. כפי שלמדתי לאכול מול הטלוויזיה, למדתי גם עצמאות, חריצות, סולידריות, ערכיות, הומור, חמלה ועוד דברים שלא הייתי מוותרת עליהם, כי הם עושים אותי אני. בהתחשבנות אין לא הוגנות ולא תועלת. כל מה שאני יכולה לעשות, המסתכם בהיום, המסתכם בי, הוא להסתכל בצלחת שלי, ולעשות משהו כדי להשתפר. זה לא תמיד קל, אבל גם פיל שקשור לעמוד בקרקס הרבה שנים, יכול פתאום לשעוט לחופשי.