התינוק המתוק בו אני מטפלת

הוא בן לשני הורים רזים שאוכל לא ממש מעניין אותם ומדיי פעם הם נזכרים שצריך לאכול,

הילד שלהם לעומת זאת מאוד אוהב לאכול

ומאז שאני מטפלת בו הוא התמלא ונהיה דביבון חביב לא יותר מדיי, אבל יש לחיים חמודות ותפוחות למעוך ולנשק.

והוא תמיד רוצה לאכול. גם כשהוא שבע וסיים לאכול את "שלו" והגיע תורי ואני אוכלת הוא רוצה משלי…

ולפעמים אני נותנת לו ולפעמים לא כי זה לא תמיד מתאים בשבילו מבחינת הרכיבים

 ואולי אני רוצה ללמד אותו שלכל אחד יש את האוכל שלו (הוא רק בן שנה וקצת),

 אבל הוא לא מבין וזה לא ממש מעניין אותו.

הוא רוצה "כאן ועכשיו".

ובפעמים כשאני שמה לו חתיכות קטנות שיאכל לבדו אני צריכה ממש להשגיח כי הוא דוחס יותר מדיי ולפעמים מהר מדיי.

ולעיתים שהוא בוכה ומאוד לא רגוע אחרי החיבוקים ונסיונות הרגעה נוספים  תנחשו מה תמיד מרגיע אותו ומהר, אוכל כמובן…

ואני חושבת לעצמי התינוק הזה מתנהג ממש כמו "שמן" אבל בעצם ולייתר דיוק ההתנהגות השמנה היא מאוד "תינוקית"

והדרך הפתרון החלופית לאכילה שמנה שמציעה הדיאטה שלנו היא תהליך התבגרות צמיחה וגדילה.

שמטרתה לשרש את ההתנהגויות התינוקיות להתנהגות בוגרת.

אני אוכלת רק את האוכל שמתאים לי מבחינת התכנית רק את "שלי".

אני לומדת לאכול בישיבה לעסוק כרגע רק באוכל ואוכלת לאט כך אני שבעה יותר.

אני רוצה את המאכל המסויים עכשיו!,  ולא מעניין אותי שום דבר בעולם, אבל אני דוחה את הסיפוק המיידי ומתאפקת

ומוצאת דרכים יצירתיות מאוד וחלופיות לאותו "דחף תינוקי" או שהמאכל כלל לא מתאים

 ואפילו הוא מתאים אנחנו לומדים לאכול מתוך שליטה,

ואולי עדיין לא עברה שעה וחצי מהארוחה האחרונה אז פשוט מחכים… 

אנחנו לומדים להיות אסרטיביים ולומר לא!  

 ואני נזכרת כשהייתי מאוד שמנה לא רק לאוכל לא אמרתי "לא", באופן כללי לא היה נעים לי לומר "לא"

 ובדרך כלל נענתי כשהתאים לי וגם כשלא ממש… (אז חשבתי שזה בסדר אני מתגברת על חוסר הנוחות שלי ועושה טובה למישהו אחר.    אבל באיזה מקום  אני בכל זה?! ).

לומדים לתכנן לארגן תמיד לחשוב מראש מה הולך להיות ומה אוכל אז…  וזה החלק הכי קשה איבוד הספונטניות. ויידוע כשבתחום האוכל הלכה הספונטניות יש מקום לכל כך הרבה תחומים אחרים להיות ספונטניים.

ובקיצור זה אמנם רק שינוי התנהגויות אכילה אבל באמת משפיע רבות  על כל השאר.

פעם כשהייתי שמנה לא הבנתי זאת,

היום אני יודעת בוודאות כשאני דואגת לעצמי ואוכלת כמו שצריך בזמן שאני מטפלת בתינוק זה לא רק בשבילי.

אני דואגת בעצם לו כשאני שבעה ורגועה אני מטפלת הרבה יותר טובה. 

פעם חשבתי שמטפלת טובה היא 100% רק בשביל הילד והיא רק אם נשאר זמן או רק בסוף היום תדאג גם לעצמה.

כשמחילים את ה"תכנית" ואני מניחה שאמהות שאין להם זמן לעצמן כלל כי יש את הילדים וצורכיהם מרובים, חושבות "למי יש זמן לאכול"…  "איפה מכניסים כל כך הרבה אוכל…"

"זמן עושים" זמן אף פעם אין או בעצם לכל אדם יש בדיוק את אותם 24 שעות ביממה, יש סידרי עדיפויות שונים והשאלה מה עושים בזמן הזה.

וכשאת דואגת לעצמך עכשיו ומתיישבת לאכול את הארוחה שאת צריכה, שמגיע לך, שהבטן קרקרה וראית שאכן בדיוק עברו 3 שעות. אז דאגת עכשיו להיות אמא טובה יותר, רעיה טובה יותר, עובדת טובה יותר וחברה טובה יותר!

את לימדת את הילדים שלך שהם יכולים להיות רגע בלי אמא… אמא עכשיו עושה "אמא".

המשך שבוע טוב לכולם!  ממני    "רזה והפעם לתמיד"