בשבוע שעבר הלכתי למופע ריקודי בטן חובבני. אפילו שילמתי עליו כסף. הסכמתי לבוא כאות תמיכה בחברה יקרה שמשתתפת בחוג ריקודי בטן כבר שלוש שנים. בשבוע שקדם למופע טפחתי לעצמי על השכם. איזו חברה טובה אני, איזה אדם מפרגן ומכיל אני, כל הכבוד לי שאני הולכת לסבול בשעתיים של ז'אנר אומנותי שאני לא מעריכה בכלל. התברר שלא עשיתי טובה לחברה. היא עשתה לי טובה. שעתיים רקדו בפניי נשים בכל הצבעים והגדלים, שההתרגשות ניכרת על פניהן. לראשונה מזה הרבה זמן, אולי לראשונה בכלל, ראיתי נשים שעומדות מולי ללא התנצלות. בלי סליחה שאני ככה, זו הלידה, זו ההשפעה של הגירושין, זה כי אין לי סניף ארומה מתחת לעבודה, זו הבעיה בברך שלא מאפשרת לי לעשות ספורט. האמירה המובלעת היתה שונה בתכלית: אני ככה, וזהו.

לא היתה טיפת ציניות בערב ההוא. אני יודעת שאנשי המעגל החברתי שלי, שנבחרו בקפידה במשך שנים ארוכות, היו משלחים את לשונם הארסית במורות ופקידות הוצאה לפועל ממושקפות הלבושות בבגדים מוזרים, צבעוניים ומנצנצים, ורוקדות בביטחון ובפרגון הדדי זו לזו. אבל אף אחד לא צחק. כולם התפעלו מחגיגת הגוף, התנועה, המוסיקה והצבעים.

כולן מתנצלות כל הזמן. לפני מספר חודשים הלכתי להופעה של מירי מסיקה. הזמרת המדהימה והמענגת התנצלה על כך שהריונה ניכר מידי ביחס לשלבו המוקדם. גם שיעור העיצוב שבו אני משתתפת מבוסס על שנאה עצמית. הבגדים תמיד שחורים, תמיד עם פסים לאורך (כי פסים לרוחב משמינים). הבנות מתנצלות בפני המדריכה כשהתרגיל קשה להן מידי. הן בוחנות זו את זו בעיניים מצומצמות ונוקשות. לזו יש בטן, אבל הישבן שלה יותר מעוצב משלי. זו חטובה, אבל אלוהים ישמור, איזה עור פנים יש לה.

ובמופע שראיתי, לא רק שהן לא התנצלו על הבטן, אלא שהן הציגו אותה לגאווה. היא היתה חשופה, רוטטת, זעה ונעה, כאילו אומרת בואו תסתכלו עליי. אני פה.

יש פרק אהוב עליי במיוחד בסדרת בית החולים ER, בו ד"ר בנטון מתעמר ומקשה על מתמחה שחור צעיר. כשהמתמחה מתרעם על כך שהממונה עליו עושה איפה ואיפה, ד"ר בנטון אומר לו שבגלל שהוא שחור, הוא חייב לעבוד קשה כפליים, להצטיין כפליים, להרשים כפליים. הוא שחור, ולכן שונה, ולכן כולם בוחנים אותו כל הזמן.

אישה שמנה, בעיניי, היא אותו המתמחה השחור. רואים אותה. אסור לאישה שמנה לאחר, כי אז יגידו שמנה בלי משמעת. אסור לאישה שמנה להיות מבולגנת, כי אז יגידו שמנה שלא מכבדת את עצמה. אסור לאישה שמנה להיות לבושה רע בפרהסיה, כי אז יגידו שמנה מוזנחת.

בימים הרזים שלי, הקפדתי הרבה פחות על תספורת מושלמת, ציפורניים מושלמות, איפור מושלם וביגוד על פי צו האופנה. הייתי פחות מתוקתקת, כי ידעתי שיסלחו לי. היום, חלק ניכר מזמני ומהכנסתי מוקדש לטיפוח, ביגוד והנעלה. אני אולי שמנה, אבל אף אחד לא יגיד שאני לא מספיק משהו.

זה לא רק טיפוח, אלא גם התנהלות. אסור לאישה שמנה לצעוק, כי אז יגידו שמנה אגרסיבית נובחת. אסור לאישה שמנה לבכות, כי אז יגידו שמנה שלא שולטת ברגשותיה ומתפרצת. כל ליקוי ייוחס לשומן.

בחדר כושר ראיתי תכנית בערוץ 8, "סיפורי המשקל המדהימים" או משהו דומה. היתה שם אישה שמנה מאוד, שסירבה לשנוא את עצמה בגלל מה שהיא. היא קראה למינוח "מורביד אוביסיטי", שבו משתמשים על מנת לתייג שמנים עם BMI גבוה מ-40, פשע נגד האנושות. היא שאלה את רופא המשפחה שלה, אם אכן השמנה גורמת ליתר לחץ דם, סוכרת, טרשת עורקים, התקפי לב ומוות – מדוע בתי החולים והמרפאות לא מלאים באנשים שמנים?

גם אם האישה טועה בהתעלמה מעדויות מחקריות מבוססות למדי, לא יכולתי שלא להעריץ אותה על סירובה לשנוא את עצמה. גם אם סירוב זה רטורי, מן הפה אל החוץ, נהניתי כחברה במועדון השמנים לראות אותה מתריסה ברופא המשפחה ההמום ואומרת אפשר גם אחרת.

באחד הפרקים הבאים של ER, המתמחה של ד"ר בנטון לא עומד בלחץ התמידי ובציפיות המוגזמות ומתאבד בקפיצה על פסי הרכבת התחתית. כשאישה שמנה לא עומדת בלחץ, היא מתאבדת על פחמימות פשוטות וסוכרים.  את זה אני לא צריכה לראות בערוץ 8. את זה אני מכירה היטב מחיי.

אני מוקירה תודה לחברה שלי, שבה הלכתי לתמוך בערב ההוא. בזכותה, אולי בחלק מהפעמים שבהן ארגיש צורך להשתקע במקרר, אזיז את האגן שלי בתנועות עגולות, ואחשוב לעצמי, לא כל כך נורא להיות אני.