ממיכל למיכל

מזה שנים אני מודעת לעובדה כי לעיתים החלק הילדותי שבי מנצח את החלק הבוגר. ובעזרת חוסר הבגרות הזו אני נמנעת מזה שנים להביט במראות! למעט המראה הקטנה שעימה אני מתאפרת (כן, והצצות חטופות במראה המצמקת שבפרוזדור ביתי שריד מחנות בגדי הים שהייתה בבעלותי לפני שנים אחדות).
נכון, אני יודעת שלא להביט על עצמך זו דרך חיים המאפיינת שפנפני סלע, אך זו הייתה הדרך בה בחרתי כדי להתמודד עם עלייתי במשקל... מה שנקרא "עליתי אך לא ראיתי".
אתמול, אימי ביקשה שאצטרף אליה לסיבוב האכלת חתולי רחוב, בעודנו משוטטות עשיתי טעות דרמטית, הפנתי ראשי לצד שמאל ומה ראיתי??? ראיתי פרופיל של פילונית משתקפת על דלת כניסה שקופה... חלפה שניה אולי שתיים והבנתי...הפילונית זו אני!!!!!!
אללי, מה כעת? מה עושים עם מציאות עגומה שכזו????? איך, איך איפשרתי למציאות לחדור את מסך המגננה שלי???
חלפו שעות אחדות, הגעתי לביתי ובעוד הנני נסערת מ"התגלית" מצאתי את עצמי מול המקרר.. נוטלת לי 2 חבילות טוסט טעים ומנגבת בעזרתן חומוס. (לראשונה מזה 7 שבועות כניעה מוחלטת ליצר ההרסני שלי).
לא חלף זמן רב וייסורי המצפון צצו... ובעודי מתכננת יום צום להיום... החלטתי לא להכנע לגחמות מטורפות ופשוט להמשיך בתוכנית כרגיל.
היום יום השקילה שלי... אם לא תשמעו ממני יותר אז תדעו שרצתי לבקש מאחד מאוייבי (הרבים) תרומה להמתת חסד!!!!