מכירים את התחושה הזו? כשהפרפרים בבטן נגמרים והעולם אינו מורכב רק ממך וממנו, מחזיקים ידיים, מלהגים שמות חיבה מטופשים אחד באוזני השני? כשפתאום עברה חצי שעה תמימה מאז הפעם האחרונה בה סימסתם אחד לשני כמה אתם אוהבים? כשאתם מבינים שזה מה שחיפשתם, בדיוק את האחד הזה, אבל שיש עוד דברים שאפשר לעשות במהלך היממה חוץ מלבהות בתקרה במבט מזוגג? אז זו בדיוק הנקודה הנוכחית בסיפור האהבה שלי עם התוכנית. וכמו בכל זוגיות, כשהיא נכונה ושווה מאמץ – צריך לא להתייחס אליה כאל מובנת מאליה ולהשקיע. לזכור שלמרות שאני יודעת מראש מאיפה יכולה לבוא הנפילה הבאה, זה לא אומר שאני צריכה להרים ידיים ולזלול, אלא להשקיע מאמץ ולהזכר ברגעים הטובים, כשאני בשליטה ושום דבר לא מזיז אותי מהמטרה. ולמרות שאני יודעת בדיוק את חולשותיה או שמא חולשותיי – זה לא אומר שאני צריכה להכנע אלא להשקיע מאמץ בריפוד הבטן והמקרר בדברים הנכונים לי. וגם כשעומד בפניי פיתוי של משהו שעושה לי עיניים – לזכור שיש לי את המנה המותרת השבועית שלי – וזה מספיק בהחלט. גם לתום עידן ההתאהבות ותחילת תקופת האהבה יש את היתרונות שלו – יציבות, ידיעה שזה לנצח, האתגר שבהתנגדות לשגרה. אז כן, אני כבר לא מאוהבת, אבל כמה שאני אוהבת את יכולתי לעמוד במסגרת התוכנית ולהמשיך הלאה…