אז ככה.. היום אחרי חודשיים וחצי של חופשה (אני מורה), חזרתי לבית הספר, לימי היערכות לפני פתיחת שנת הלימודים, המורים נפגשים לישיבות ומכינים את שנת הלימודים הקרבה. כבר חודשיים וחצי רוב חבריי המורים והמורות לא ראו אותי, ואני כבר 15 ק"ג פחות.

מה זה 15 ק"ג פחות בשבילי?
זה 3 מידות פחות – ממידת מכנסיים התחלתית של 54 למידה עכשווית של 50.
זה חיוניות רבה יותר ושמחת חיים.
זה בטחון ואמונה שאני יכול.
זה הישג.

ואני לתומי חשבתי שעל הישג כזה שהוא כבר נראה, ציפיתי שחבריי, אוהביי, שמפרגנים לי יום יום על ענייני הוראה, יפרגנו על הירידה במשקל. אבל טעיתי.

לא קיבלתי אפילו מחמאה אחת מאדם אחד, ובחדר המורים יש מעל מאה מורים.

היה לי עצוב.

לאחר כמה שעות, בסוף היום, מנהלת בית הספר, פנתה אליי במסדרון וקראה לי הצידה, ואמרה לי: "יוסי, אני רואה שרזית. כל הכבוד. הפנים שלך נראות טוב". היא זזה אחורנית כמה צעדים בשביל להסתכל על הגוף שלי בשלמותו כשהיא ככה מחייכת בהנאה, התקרבה אליי ונתנה לי נשיקה חברית בלחי ואמרה: "כל הכבוד לך!"… אחר כך התעניינה איך עשיתי את זה, וסיפרתי ל על קבוצת התמיכה המצוינת שלי, שעוזרת לי מאוד ועל התוכנית באופן כללי.

כל זה זה קרה היום. והיום זהו גם יום המפגש השבועי עם קבוצת התמיכה שלי. באתי לקבוצה, ומיד הרגשתי שאלה הם מעכשיו והלאה החברים האמיתיים שלי, שנמצאים איתי בטוב וברע, שמעודדים אותי גם כשאני לא הכי יורד, ושמחים באמת עבורי בכל ירידה. מאוד התרגשתי, וסיפרתי לחבריי בקבוצה מה קרה לי, וקיבלתי המון תמיכה, גם בלי מילים, תמיכה שעזרה לי ועוזרת לי, גם כשהכל טוב. תודה!