אחת השאלות שמאוד מעסיקות אותי מאז אני במסגרת קבוצת התמיכה היא:
האם הקבוצה היא כלי לגיוס המשמעת הפנימית שלי להצליח לרזות, או שהיא כלי שמגייס את "הפחד" שלי לא לאכזב את עצמי לחזור לדפוסי האכילה הישנים שלי, או אולי הקבוצה מסמלת את דעתם של אחרים (הפחד מחברי הקבוצה, מהמנחה, מהמאזניים, מהמשפחה שלי…) עליי כבן אדם  לוזר שלא מצליח לרדת במשקל?

שאלה מעניינת זו עלתה לא מזמן בקבוצה שלי. היו דעות לכאן ולכאן, אבל המסקנה שרוב המשתתפים כולל המנחה הגיעו אליה היא, שהקבוצה היא שילוב של שני המרכיבים, אבל רוב המשתתפים מעדיפים לראות בקבוצה כלי שמגייס את הפחד לא להיכשל.

במקצועי כמורה, אני יודע שתלמידיי לומדים ומצליחים באופן הכי טוב כאשר הם חשים באווירה חיובית של אמון, עידוד חיובי, קבלה, מתן מקום לויכוח שמכבד דעות שונות ובעיקר הדיבור בגובה העיניים אל התלמיד.

זה נכון שיש מורים שמעדיפים מכל מיני סיבות להצליח עם תלמידיהם, ולפעמים הם עושים זאת יפה, בדרך של גיוס הפחד שלהם. בגישה הקשוחה יותר, בהתחלה התלמידים מאוד מתנגדים, ואפילו הוריהם, אך לטווח הארוך, כשכולם רואים שיש הצלחות יפות, מאוד מעריכים את המורה הקשוח ואף מכבדים אותו. למורה הקשוח יש רווחים – השיעורים שלו יותר חלקים. המורה הוא מקור הידע בדרך כלל, והוא מגדיר לתלמידים את המטרות הברורות שהוא מצפה שהם יממשו. לאט לאט התלמידים הופכים להיות תלויים במורה שיוביל אותם, ובאמת, גם המחקר מלמד על הצלחות כאשר המורה הוא מהסוג הקשוח יותר, העומד במרכז.

לעומת זאת, יש גם מורים שמאמינים בדרך "הקשה" יותר, מבחינתם, אבל המתאימה יותר להם. זוהי דרך שמחנכת את התלמיד לאחריות אישית, לאוטונומיה ופחות תלות במורה. בכיתה כזו בהתחלה "מתבזבז" לכאורה זמן רב יותר על "חינוך", ופחות על למידה של "חומר", כי המאמצים של המורה מתרכזים סביב יצירה של דיאלוג משמעותי עם התלמידים, ומן הסתם, בעיות המשמעת בהתחלה רבות יותר, כי התלמיד התרגל להיות ממושמע רק כאשר עומד לפניו מורה קשוח שמעורר בו את הפחד מעונש.

לאט לאט התלמידים משתחררים ומבינים דרך האווירה המיוחדת הנוצרת בקבוצת התלמידים בכיתה שכייף להיות שייך לקבוצה. כיף להביע דעה שונה, אחרת, אפשר לטעות ואף רצוי לטעות, ואז נוצר תהליך מקסים, בו התלמידים נרתמים ללמידה ממקום פנימי, המשמעת שלהם פנימית והמוטיבציה שלהם להשקיע בלמידה גבוהה. אז המורה זוכה לכבוד רב, אין לו כמעט בעיות משמעת והוא מאוד אהוד בקרב תלמידיו, והקבוצה מגיעה להישגים גבוהים.

שתי הגישות, המורה הדמוקרטי יותר והמורה הפחות דמוקרטי – לגיטימיות בחינוך. מן הסתם – מורה שיש לו תכונות אדם פחות דמוקרטיות, זה יהיה מאוד אותנטי עבורו ללמד לפי הגישה הקשוחה יותר, ואילו מורה שיש לו תכונות דמוקרטיות יותר כאדם, יאמץ לרוב את הגישה הדמוקרטית יותר, כי היא תבטא באופן אותנטי ומשכנע יותר אותו כמורה.

הדברים האלה, בעיני, יכולים להיות מיושמים גם בתפיסה של קבוצת התמיכה לירידה במשקל.

משתתף "יותר דמוקרטי", ירצה שקבוצת התמיכה תהיה אמצעי שיעורר את המשמעת הפנימית שלו. יש לזה מחיר. כמו בכיתה עם מורה דמוקרטי. בהתחלה – עד שתתפתח משמעת פנימית כזו שניתן להישען עליה – יהיו התנגדויות. "העורב הפנימי והשחור" יתחיל לנקר בתוך תוכו ויתחיל למצוא תרוצים למה לא להיות ממושמע, וינסה לקלקל את כל תהליך הירידה במשקל.

בהתחלה הירידה תהיה איטית, יהיה מאוד קשה להתמודד עם העורב הפנימי הזה, ואפילו יכול להגיע מצב בו תהיה מחשבה על ויתור. אבל בראיה לטווח הארוך, ומתוך אמונה שזאת הדרך שמתאימה לאדם הזה, המשתתף יתחיל להשתמש בקבוצה לצורך גיוס המשמעת הפנימית שלו ופחות לצורך גיוס הפחד שלו מכשלון. אט אט הוא פחות יהיה תלוי בקבוצה מבחינת הירידה במשקל, ויותר הוא יפתח אחריות אישית לירידה שלו. הקבוצה תשמש לו כמטען, וזה לא יהיה אסון נוראי, הוא לא ייכנס לבולמוסי אכילה ויעלה 2 קילו אם הוא או המנחה שלו יצאו לחופשה של שבועיים בחו"ל ללא מפגשי הקבוצה.

פעם אחת עשיתי ניסוי. כיתה מסוימת הגיעה לרמה גבוהה של משמעת עצמית פנימית, והחלטתי שאת מבחן הסמסטר הם יוכלו לעשות בלי השגחת המורה, ההשגחה שלי. בהתחלה, התלמידים התפלאו, ואף שמחו מאוד. אבל כשניהלתי איתם שיחה מקדימה, אמרתי להם שאני מאוד סומך עליהם, והם לא צריכים אותי בכיתה כשוטר, אני אשב בחדר המורים, ואם תהיה בעיה בהבנת שאלה זו או אחרת, שישלחו נציג לקרוא לי לעזור. אבל תפקיד השוטר שלי אינו נדרש כי אני מאוד סומך עליהם ומאמין בהם.

חבריי לצוות, המורים, היו מאוד סקפטיים. "מה תעשה אם כולם יקבלו 100"? (שזה אומר שמהיימנות המבחן והתוקף שלו אינם מתקיימים, כלומר שאני מורה שלא הצלחתי עם הכיתה, כי הם העתיקו זה מזה או ממקורות אחרים, מבלי ללמוד באמת). למרות זאת היה לי חשוב להמשיך בניסוי.

התוצאות היו מאלפות.

לאחר שבדקתי את המבחנים, הממוצע הכיתתי היה נמוך מהרגיל, ולא הייתה סטייה משמעותית בציונים של כל תלמיד. כמו כן לא ראיתי שהדברים הועתקו, ואפילו חלק מהתלמידים ציינו בטופס הבחינה כי הם התקשו בשאלה מסוימת והם העדיפו לכתוב תשובה משלהם ולא התפתו להוציא מחברת ולהיעזר בה במהלך הבחינה.

אני מבין את אלה שמתנגדים לגישה כזו גם בקבוצת התמיכה לירידה במשקל. אבל לדעתי מי שמתנגד זה לא הם, אלא העורב השחור שבתוכנו, ושגם נמצא בתוכי. לעורב שתמיד רגיל לטפח את חוסר אמון, את הפחד, הדאגה. לפעמים אנחנו נותנים מקום של ממש לעורב הזה ומאפשרים לו לשלוט בתחומים נוספים בחיינו, לא רק בתחום הרגלי האכילה, גם בזוגיות, גם בעסקים ובקריירה ועוד.

מה שאהבתי בקבוצה שלי, שהמנחה שלי, עדינה,  נותנת מקום לכל סגנונות המשתתפים, ואני באמת רואה הפרייה הדדית בין כל סגנונות המשתתפים, גם אם בדרך כלל הסגנון השולט בקבוצות תמיכה הוא הפחד מהטרור של העורב השחור.