לפני פחות משבוע חזרתי מטיול משפחתי בלונדון. ביום הטיסה, ממש כמה שעות לפני, הקפדתי להגיע לקבוצת התמיכה שלי (בבת-ים עם המנחה עדינה). אני יודע שההתארגנות מראש היא זו שעוזרת לי מאוד לא ליפול בתהליך ההרזיה, וכך, בעזרת הטיפים המצוינים שקיבלתי מחברי הקבוצה שלי, הצטיידתי בלחם קל, חטיפים מתאימים לארוחות הביניים, ועוד, לפחות ליומיים הראשונים עד שאתמקם בעיר. את המשפט "לאכול כמו מלכת אנגליה" קיבלתי כצידה לדרך, מעדינה המנחה שלי. זה היה משפט מנטרה כזה, שחדר לי לראש, בלי שממש יכולתי להבין אותו, אבל הוא היה כמו איזה לחש פנימי שהתנגן לי באוזניים מהרגע שכף רגלי דרכה במטוס.

ואכן, ההתארגנות מראש ממש הועילה לי. גרנו בדירה שכורה, באיזור לא תיירותי, היכן שתושבי לונדון מתגוררים, ועד שאיתרתי סופרמרקט, פריטי המזון שהבאתי איתי מהארץ (בקטנה) מאוד עזרו לי והייתי די רגוע מהלא נודע. זה איפשר לי לחפש בנחת מקורות מתאימים לקניית מזון טרי, מגוון ויומיומי, שחשוב היה לי שיהיה זמין ברשותי.

ובאמת, מצאתי סופרמרקט ובו סוגי לחם טרי, מחיטה מלאה, לחם קל של 43 קלוריות לפרוסה, ועוד מוצרי מזון בסיסיים כמעט כמו בארץ (אפילו קוטג' ויוגורט עד 5% – ובזול!). אין ספק, שבסופר הזה היו גם מדפים עמוסים בכל טוב, החל מעוגות צבעוניות ארוזות יפה, וכלה בשוקולדים וגלידות מדהימות שככה צעקו לי מהמדפים "Hello Yossi"… אבל מאחר שאחד החוקים שלי זה לאכול את ארוחת הביניים שלי לפני שאני נכנס לסופרמרקט, יכולתי להתעלם מהעוגות המדהימות, אבל ציינתי לי כוכבית בראש, למשהו טוב ששווה לתכנן עליו למנה המותרת בהמשך השבוע. (טוב, אני אשקר אם אומר שלא צבטתי כמה עוגות שמרים טריות ולכמה מהן גם כמעט קרעתי את המעיים מלאות השוקולד כדי להריח את השחור הטעים הזה..).

וככה, בכל בוקר, הכנו ארוחת בוקר ביתית, משביעה ולפי התוכנית, ולאחריה הכנו סנדביצ'ים מלחם קל ומנת חלבון שאני אוהב לשים בפנים, בתוספת עגבניה, מלפפון, חסה. ולא תאמינו, אפילו חומוס למריחה מצאתי בסופרמרקט! שורה תחתונה: לא יצאתי מהבית לפני שהיו לכל אחד שני כריכים טובים, לשעת הצורך.

ביום השני, כשראיתי שהכל מתנהל מצוין מבחינת ההתארגנות שלי, נרגעתי, ואפילו התחלתי להבין שאני יכול לשחרר את החרדה שלי, שאולי לא אהיה בשליטה מבחינת האוכל, והתפניתי להינות ממטרת הטיול. ואכן ביקרנו במקומות מדהימים, ואין דבר יותר יפה מלהיות ביחד כל המשפחה. הילדים שהם בגיל ההתבגרות, הראו סימני אחריות ונתינה מאוד יפים, לצד רגעים של קושי בדחיית סיפוקים, שקשורים בדרך כלל לקניות, אבל זה באמת טבעי בגיל הזה, כמו כל ילד מתבגר.

ואז נחתה עליי התובנה הגדולה!

אני זוכר שאמרתי לעצמי בלב "וואו!", כשהתפניתי מהעיסוק בעצמי ובחרדות שלי, יכולתי להתבונן במקומיים, באנגלים, איך הם מתייחסים לעצמם בכבוד, כמו אל מלכת אנגליה! זה קודם כל התבטא ביחסם לאוכל.

שמתי לב שהרבה מהאנגלים, צעירים או מבוגרים, יודעים לאכול טוב. המסעדות המקומיות, שלא היו תיירותיות באיזור המגורים שלי שם, היו מלאות. בכל יום בסביבות שש בערב, התגודדו עשרות צעירים לשתות בירה בעמידה אחרי שסיימו את יום העבודה בדרכם הבייתה. הסתכלתי עליהם, אנשים רזים, עם כוס בירה גדולה ביד, עומדים בפינות רחוב, צוחקים ומשוחחים עם חבריהם, מאושרים. אני חושב שמצב כזה יכול לקרות רק אם במשך יום העבודה שלהם הם אכלו טוב. מסודר. אם זה צהריים כמו שצריך, ואם זה ביניים. כי אחרת הם לא היו נראים כל כך רגועים ושמחים לעצור שעה בדרכם הבייתה.

יותר מכך, בסופרמרקטים – המקומיים קנו רק מוצרי מזון איכותיים מבחינה תזונתית. לא ראיתי הרבה אנשים מתעכבים במדפים "האסורים". הם נכנסו לסופר כדי לקנות אוכל טוב ומזין הבייתה. והאוכל היה מובחר, מגוון, מזין. בהקשר הזה הם התייחסו לעצמם כמו אל מלכת אנגליה. הכניסו לתוכם מזון גם בכמויות הגיוניות, וגם באיכות טובה. רצו לאכול בננה, קנו בננה אחת. ולא בגלל המחיר, כי המחיר של 6 בננות ענקיות  הוא כחמישה שקלים.

דוגמא נוספת הייתה במוזיאון המדע, בו ראיתי משפחה מקומית – הורים עם שלושה ילדים קטנים, יושבים במקום שמיועד לאכול (לא קפיטריה), ומוציאים מתיק גב אוכל שהכינו להם מראש בבית: סנדביץ' עטוף בנייר כסף, אחר כך סוג של מעדן יוגורט, ולבסוף האבא הוציא מהתיק שקית ושלף מתוכה תפוחי עץ קטנים ומסר לכל ילד לקינוח (!) תפוח עץ קטן וירוק, והילדים חטפו את זה בשמחה עצומה. זה היה מחזה לא שגרתי עבורי, כאחד שרגיל שתפוחי עץ בגודל של מלון קטן מתגלגלים בבית. הכבוד שרחשו לפרי הזה, והכמות שלקחו ממנו העידו מבחינתי על סוג של כבוד עצמי ביחס לפירות, ביחס לאוכל בכלל. (האם בישראל הורה נותן לילדיו קינוח תפוח עץ או במבה? שאלה רטורית)

אבל לא רק בנוגע לאוכל האנגלים התייחסו לעצמם כאל מלכת אנגליה. גם בתחומים רבים אחרים. ההליכה למשל. מה שאנחנו עושים בצורה יזומה בכל ערב, כדי "לרדת במשקל", הם מקיימים בטבעיות רבה. למשל, אם סופרים את הצעדים שלהם, לדעתי, הם הולכים קילומטרים רבים ביום בדרך אל הטיוב (רכבת תחתית) או אל האוטובוס, ובדרך חזרה הבייתה מהטיוב ומהאוטובוס, בתוך מנהרות הטיוב, לפעמים יש גם מדרגות עליה רבות. באוטובוסים ובטיוב הם אוהבים לעמוד, או יותר נכון, לא ממהרים לשבת כשמתפנה מקום ישיבה.

במבט לאחור אני יכול להגיד, שרוב האנשים נראו לי רזים, כמעט לא ראיתי אנשים שמנים, ומלאים היו ממש מעט. הם היו לבושים מכובד, נוח, פונקציונלי ולא צעקני. בכלל הרגשתי (וזו לא הפעם הראשונה שלי בלונדון) שאנשים בעיר הזו ובארץ הזו מכבדים את עצמם מאוד, יש להם מין בטחון ושקט פנימיים שמעוררים הערצה. מכאן גם נובע הצורך שלהם לעזור מאוד לתיירים. נתקלתי בהמון סובלנות. אם פעם שאלתי מישהו איפה רחוב כלשהו, הוא נעצר, פתח את האייפון שלו, בדק במפה, וממש התעכב כעשר דקות להסביר לי בדיוק ולוודא שהבנתי איך להגיע ליעד שלי. והיו רבים וטובים שהתייחסו ככה לתיירים. בן אדם שמתייחס לאחר ככה הוא לא בנאדם רעב. הוא בנאדם רגוע, שאכל טוב, שמרגיש טוב ושיכול להקרין החוצה חיוך של שביעות רצון ונתינה אמיתית. אני, כשאני רעב, אני לא רואה ממטר אף אחד, אני עצבני, כועס ובטח אין לי סבלנות להסברים מפורטים.

בטיול הזה נהניתי מאוד עם המשפחה, ואפילו ירדתי קילו ושבע מאות גרם (במשך 10 ימים). אבל מה שהרווחתי באמת זה להבין את המשפט "להתייחס אל עצמי כמו אל מלכת אנגליה", להתייחס לעצמי בכבוד – והכבוד מתחיל באוכל שאני מכניס לגוף, אבל לא רק באוכל: לא כל דבר אני חייב להכניס לעצמי. לא כל רגש שלילי, או מחשבה שלילית אני חייב ללעוס ולבלוע. אני מרגיש שבמשך שנים רבות לא התייחסתי לעצמי בכבוד, והיום, לאחר הטיול, נראה לי כי מרכיב משמעותי באתגר האמיתי שלי יהיה, לצד הירידה במשקל, לסגל לעצמי יחס של כבוד, כמו מלכת אנגליה.