יום 18. אתמול אמא שלי הייתה פה. החלטתי בהתחלה לא לספר לה על הדיאטה כי לא היה לי כוח לכל העצות והעקיצות. הרי לא משנה איזו דיאטה אני עושה, תמיד יהיה לה משהו מבאס להגיד, ככה בקטנה. פולנייה. מישהי בקבוצת תמיכה אמרה לי שזה רק משקף את מה שהיא חושבת על עצמה. נו, אולי זה נכון, אבל זה לא ממש עוזר. היא לא אמורה לתמוך בי באופן בלתי מסויג בכל דבר שאני עושה??

אז תמיד יש לה מה להגיד על המשקל שלי, על השיער שלי, על הדירה שלי, על איך שאני מדברת ועל איך שאני אוכלת. אם אני אוכלת משהו שלא נראה לה, היא תמלמל "יש בזה קלוריות בשביל אוכל של יום שלם". ואם אני מדלגת על ארוחה אז זה יהיה "לא פלא שאחר כך את בולסת, את חייבת לעשות משהו עם הרגלי האכילה שלך". אז לספר לה על דיאטת השראה? היא תצחק במקרה הטוב ותרד כסאח על הרעיון במקרה הפחות טוב.

אבל לא הצלחתי להסתיר ממנה את העובדה שאני שוב בדיאטה. היא שמה לב שאני לא אוכלת כמו תמיד. ישבנו בבית קפה והיא הזמינה עוגה ושאלה מה אני רוצה. האמת? ממש לא התחשק לי שום דבר, הייתי יותר מדי נרגשת. מצד אחד הייתי במתח, שהיא לא תשים לב לשום דבר חדש ולא תתחיל עם ההערות שלה. מצד שני כל הזמן רק חשבתי על גיל ועל הדייט שקבענו לנו לאחר הצהריים, ועל מה שנעשה אחרי הדייט הזה. אז עשיתי את השטות של החיים. אמרתי שאני לא רוצה שום דבר, היא מיד הסתכלה עליי במבט חשדני ושאלה בזלזול "שוב דיאטה?" ואני, כדי לשנות נושא, סיפרתי לה על גיל! איזו שטות! כאילו שעל נושא מהותי כמו גברים לא יהיו לה מיליון הערות סרקסטיות.

טוב אני חייבת לציין לזכותה שהיא מאוד התאמצה לא להרוס לי את ההרגשה. היא ישר שאלה מלא שאלות – מאיפה הוא, בן כמה הוא, מה הוא עושה בלה בלה בלה. "מה הוא עושה??" איזו שאלה מעצבנת! תמיד כשהייתי ילדה והבאתי הביתה חבר או חברה חדשים, מיד ההורים היו שואלים "מה ההורים שלך עושים?". והם היו שואלים את זה עלק בעדינות, במין טון כזה של "אני לא באמת רוצה לקבוע לפי השאלה הזו מה המעמד של ההורים שלך, כמה כסף וכמה השכלה יש להם, אני בעצם רק שואלת שאלת התעניינות תמימה כזו, ממש במקרה. באותה מידה יכולתי לשאול איך קוראים להם".

טוב בקיצור נחלצתי מהביקור שלה במצב רוח סביר, טסתי לטלפון והתקשרתי לגיל ומסתבר שאחיו נפצע מאיזו מקדחה והוא היה חייב להסיע אותו לבית חולים. אוף. אוף. בשלב הזה קצת נשברתי וירדתי על שקית צ'יפס. אבל לפחות מאלה האפויים.