מנה מותרת. יסלחו לי רגע הקודקודים הגדולים של דיאטה קלאב אבל איזה שם נוראי לתיאור אחד מרגעי האושר הקולינאריים השבועיים (אם לא "ה" רגע). נראה לי שדוקא כאן התאים יותר השם "רגע קסום", לא…?
מבחינתי המנה המותרת (חוץ מהמנחה והקבוצה המדהימה שלי) היא שמופיעה בראש רשימת היתרונות של השיטה הזו- זה הדובדבן שבקצפת (תרתי משמע) ורק לגברים גבוהים, כהים ומסתוריים שמור אותו המבט שאני נותנת למנה המותרת (ואל תטעו – לרגע אין ספק במי הייתי בוחרת אם הייתי נאלצת לבחור…).
אצלי, אין אותה מנה מותרת כל שבוע – אוהבת לגוון, חלילה לא לפספס איזה טעם – פעם מלוח ופעם מתוק ופעם זה אפילו היה סלט- כן, כן, סלט.
הטקס מתחיל שבוע מראש. עם סיום הביס האחרון של המנה המהוללת מתחיל הראש לעבוד – איפה אוכלים בשבוע הבא?
לא תצליחו לשכנע אותי שיש קוראת ביקורות מסעדות ומכורה לאתרי Rol, Rest, 2EAT וכו' יותר ממני
באדיקות של שומר מצוות אני חורשת כל בדל מידע על כל מקום חדש שנפתח וכל מקום ותיק שאיכשהו התפספס. למרחק אין שום משמעות וכבר מצאנו את עצמנו (אני ושותפתי לפשע) נוסעות שעה באוטו רק כדי למצוא את עצמנו מלקקות את תחתית הצלחת עשר דקות מהרגע שהיא נחתה מולנו.
האמת היא שאני די מעריצה את אלו שיש רק דבר אחד ש"עושה להם את זה"ושאליו הם חוזרים בנאמנות. הסיכון בשיטה "שלי" הוא האכזבה (תאמינו או לא, זה קורה) ואם כבר להודות אז גם האופציה להפוך את המנה המותרת לארוחה (ארוחה? סעודה…)
הנקודה היא שאם יש תחום אחד שבו אני ממש, אבל ממש לא מותרת – זו המנה הזו ואין כח בעולם שישכנע אותי לדלג עליה. אפילו ההחלטה על שינוי ביום או במיקום כרוכה בהקמת וועידה מיוחדת שתשקול את כל השיקולים בעד ונגד.
ואם כבר שיתוף אז הנה סיפור קטן לסיכום העניין – לפני כמה שנים ישבתי עם חברה למנה מותרת בבית הקפה/גלידרייה/קונדיטוריה השכונתית שלנו והתענגתי על "משולש" משובח עם שלוש שכבות חומים ולבנים ו… נו אתם מבינים.
תוך כדי האכילה נכנסה למקום ה"יכנע" השכונתית, העיפה בי מבט ובחמיצות אופיינית אמרה לי "וואו כמה רזית, מה את עושה?" מבלי למצמץ עניתי לה "דיאטה" ודחפתי לפה ביס ענקי.
זה אושר!