הרגע סיימתי ארוחת צהריים. טעימה מגוונת וטובה. זהו נגמר. אכלתי את כל מה ששלי. אבל בא לי עוד. מתחשק לי. אולי משהו מתוק? אולי איזה פרי? משהו… אז אני אוכל פרי עכשיו במקום בארבע… למה לא? נו, בבקשה… אז ביס מההפתעה שהבן שלי קיבל מסבתא? זה רק ביס קטן – הוא לא ישים לב…

לא משנה גם אם אני אהיה מפוצצת יתחשק לי עוד

מזל שיש מסטיק

זה לא מספיק – לא משנה כמה אני אוכל וכמה שיהיה לי אני ארצה עוד קצת. כמו הילדים שבילו כל היום בגן חיות והיו במתקני השעשועים וראו סרט ובסוף בוכים כי הם לא קיבלו עוד קרטיב… ככה אני

שום דבר לא מספק את המפלצת הזו שבפנים, שרוצה עוד ועוד ושוכחת מה היא קיבלה לפני רגע.

גם במחמאות. זה שבעלי אומר זה יופי, אבל למה היום\הבוקר\אחרי שהחלפתי חולצה\ לפני שתי דקות הוא לא אמר? והמורה להתעמלות ששמה לב שרזיתי והשכנה…

אבל כבר עברה שעה שאני בתוכנית ואף אחד לא אמר לי כלום על איך שאני נראית. זה באמת לא בסדר…

זה החור השחור? המקום ששום דבר לא מספק אותו? הבטחתי פעם לכתוב למה אני מפילה את עצמי. זו לא ממש התשובה אבל אולי חלק ממנה. יש את הואקום הזה ששואב כל מה שהוא יכול פנימה ולא משאיר שום דבר

לכל השמנים יש חלום על איזה תרופה שתאפשר להם לאכול כמה שהם רוצים בלי להשמין.

החלום שלי יותר צנוע (או שאולי להיפך) כשאני להירפא אני רוצה שיתחשק לי רק מה שאני באמת צריכה.