ברוב התחומים בחיי ידעתי הצלחות וכשלונות. בספורט ידעתי רק כשלונות. ניסיתי די הרבה סוגים. שנאתי את כולם. כמעט טבעתי בשיעור שחייה למתחילים בבריכת בית הלוחם. את שתי שיני החלב הקדמיות שלי שברתי כשניסיתי לקפוץ ראש, כפי שראיתי בטלוויזיה, לבריכת המים הרדודים. בערך באותו הגיל ברחתי הביתה מחוג התעמלות אומנותית, אחרי שלא מצאתי את עצמי עם הסרטים היפים. ככל שבגרתי, כך התגברה השנאה שלי לכל מה שקשור בספורט. שנאתי שנאה יוקדת את שיעורי ההתעמלות בבית הספר, את הבגדים, את המורות, את האולם, את ריח הדאודורנט בחדר ההלבשה. כמעט סיימתי את התיכון ללא תעודת בגרות בגלל נכשל בהתעמלות. אימי ואחי כתבו בשמי עבודה על אלימות בכדורגל בדקה התשעים. בשיעורי מדרגה החזקתי מעמד בעשרים הדקות הראשונות, עד שהקומבינציות נהיו מורכבות מידי עבורי. לא הצלחתי להבין איך משחקים גומי וקלאס. לא הצלחתי ללמוד להתאמן עם דלגית. כשאבא שלי ניסה ללמד אותי לרכב על אופניים ברחוב מישורי, נפלתי כל כך הרבה פעמים עד שהשלמתי עם כך שלא אדווש לעולם. גם אבא שלי השלים עם כך.

אבל את כאב הלב הגדול ביותר ידעתי בצבא. הייתי בקורס הכנה לקצונה. חלק ניכר מהכנת הצוערים התרכז בבוחן הכניסה הפיזי. הוא כלל ריצה, כפיפות בטן ושכיבות שמיכה. הסבירו לי בישירות ובפשטות שחבל לבזבז עליי הקצאה אם לא אעבור את בוחן הכניסה ואועף ביום הראשון. הסבירו לי שאני שייכת לחייל קטן, ואם לא אצליח, יהיה קצין אחד פחות בחייל. בימים ההם להיות קצינה בצה"ל היה חלום חיי, לא פחות ולא יותר. רציתי לשנות מבפנים, להמשיך בדרכה של משפחתי עטורת ההישגים הצבאיים, להשפיע על חיי החיילים שלי. אבל שרירי הבטן שלי חשבו אחרת, וכך גם שרירי הזרוע החלשים והרגליים שכשלו בריצה והחמצן שאזל מריאותיי. ההישגים שלי היו עלובים, והארון הנכסף הלך והתרחק ממני. בסופו של יום המפקדת שלי סידרה לי בוחן ריצה חוזר, מעין מועד מיוחד שנועד לגשר על הפער בין הקב"א שלי והישגיי העיוניים לבין הישגיי האתלטיים. ביום שמש קופחת נבחנתי שוב, לבדי. מעולם לא התרגשתי כל כך. הרגשתי שכל עתידי תלוי באותה הריצה. כשהזניקו אותי נתתי את כל כולי. המסלול התעקל כך שיצאתי מטווח הראיה של המזניקה. התלבטתי אם לקצר לעצמי את המסלול, לא להגיע עד הסוף ולחזור בכל זאת, כאילו שכן הגעתי. או שאת מרמה, או שאת מוותרת על הקצונה, אמרתי לעצמי. החלטתי שאני יכולה לתרום יותר למערכת כקצינה לא מאוד אתלטית מאשר כחיילת מאוד ישרה. הסתובבתי לפני הזמן, אולם אז ראיתי את מפקד הקורס שהולך לכיווני. בבהלה עצומה מכך שנתפסתי בקלקלתי הסתובבתי חזרה, סיימתי את המסלול, ורק אז פניתי חזרה לנקודת היציאה. כשחלפתי על פני מפקד הקורס, ראיתי שמדובר בסתם חייל. ויתרתי על הקצונה בגלל סתם חייל. הגעתי באפיסת כוחות לנקודת ההזנקה. זמן הריצה היה אפילו יותר גרוע מזמן הריצה המקורי. לא הוציאו אותי לקצונה, והשתחררתי כסמלת. אפילו שהתקדמתי לתפקיד פיקודי, אפילו שלימים קיבלתי תעודת הצטיינות חילית, אפילו שנגעתי בחייהם ולבבם של כל אחד מהפקודים שלי, מעולם לא ידעתי כישלון צורב כזה. באותו הרגע נשבעתי. לעולם לא אתן לגופי החלש למנוע ממני משהו שמגיע לי. לעולם לא.

אבל החיים, כמו החיים, לקחו אותי למקומות אחרים. אף פעם לא ניסיתי להצטיין בספורט לשם ההצטיינות בספורט. תמיד הסכמתי לזוז רק בלית ברירה, כשעשיתי דיאטה וניסיתי לזרז עניינים. הלכתי לכיוונים אחרים, מילוליים יותר. התרחקתי מאותה הסביבה בה הרגשתי נחותה כל כך. בלי הגוף הנכון. לא שייכת. דג מחוץ למים. מצאתי במה אני טובה, וביני לביני בזתי למכורי האדרופינים שלא מסוגלים לנסח מכתב.

ביום כיפור אחד, לפני שנתיים, עיינתי באלבומי תמונות ישנים. מצאתי תמונה ישנה-נושנה שלי, מגיל ארבע או חמש. אז הייתי ילדה רגילה, ככל הילדות. עוד לא הייתי שמנה. היו לי קוקיות ענקיות ובגד גוף שחור, ורקדתי ברסיטל בלט. הסתכלתי בפניה של אותה הילדה, שעוד לא יודעת מה יוליד יום, שעוד לא יודעת איזו מערכת יחסים סוערת ואמוציונאלית צפויה לה עם גופה. ילדה ככל הילדות, באותו בגד גוף, עושה פלייה ומחייכת לצלם.

ואז הבנתי שאותה ילדה ברסיטל היא אני, בדיוק כפי שאותה חיילת מתנשפת בבה"ד היא אני.

זה הזכיר לי מחקר שקראתי פעם, שניסה לבדוק מדוע אין הרבה בנות בכיתות של חמש יחידות מתמטיקה. מסקנתו היתה שבנות אינן נופלות מבנים בכישוריהן הקוגניטיביים, אלא שהסביבה מנתבת אותן לתחומים הומניים יותר. כך גם אני. הסביבה ניתבה אותי לאהוב קריאה, טלוויזיה, קולנוע, מוסיקה, מסעדות, איפור – ולא תנועה. אבל זה לא אומר שאני לא מסוגלת. זה רק אומר שזה בא לי קצת פחות טבעי.

אם אני רוצה להיות רזה, אני חייבת לאהוב את הגוף שלי. השנאה שלו תשלח אותי לקונדיטוריה הקרובה. האהבה שלו תעזור לי לצמוח למקום טוב יותר, מקום של ילדה בת ארבע בבגד גוף, שכל החיים עוד לפניה.