מרבית המשימות שלנו בחיים מגיעות עם "דד-ליין". סוג התרבות קובע את מידת הנוקשות שלו. בישראל "דד-ליין" הוא מושג די גמיש, לא "דד" בכלל. כשהייתי סטודנטית, חמתי היתה יוצאת על כך שיום לפני המועד שנקבע להגשת התרגיל או הסמינר, מזכירות תלמידים פירסמה הודעה על הארכה, בגלל החג, בגלל התרגיל במקצוע האחר, בגלל השביתה, בגלל אלף ואחת סיבות שהיו ידועות כבר חודשים. איך הם מנסים לחנך בצורה כזאת דור, שאלתי את עצמי. סטודנט רגיל אמור בשלב הזה לשקוד כבר על הביבליוגרפיה.
ביום ראשון שעבר הייתי אמורה להגיש חומר לממונה עליי. המשימה הוגדרה זמן רב מראש. עבדתי עליה, אבל די בעצלתיים. כל דבר שנראה לי קצת יותר חשוב קיבל עדיפות. ככל שנקפו הימים, כך התגברה אצלי תחושת החרדה. מה יקרה אם לא אספיק? איך אסתכל לממונה בעיניים? איזו תת-אדם אני….
ביום שישי בבוקר התיישבתי מול המחשב, הספרים פזורים מסביבי, המזגן מצנן לי את הקיץ, הקולה-זירו שלי בהיכון – והתחלתי לכתוב. לפתע הכל זרם. לפתע הכל נהיה קל יותר. המשימה התבצעה, מילה אחר מילה, עמוד אחר עמוד. קמתי ביום ראשון בבוקר, דקה לאחר שלחצתי על מקש ה"סנד" ושלחתי את החומר לממונה. הלכתי לישון, בעיניים טרוטות, בשרירים דואבים, ובלב רגוע ומסופק. עשיתי זאת. הצלחתי.
אני קוראת לזה לחיות בפולסים. כמו בלנדר שטוחן בפולסים מזון, רגע בכלל לא, רגע בכל הכוח, כך אני מבצעת את רוב המשימות המשמעותיות בחיי. משהו בלחץ ובמתח של הדקה ה-90, משקיט את המוח שלי, ומציב אותי על אוטוסטרדת עשייה. הרעש מהעולם מתפוגג, ונותרים רק אני והמסך הלבן שמולי.
על פניו, חלק הארי של המשימות בחיי בוצעו, אפילו בוצעו בהצלחה. אולם לבחון רק את השורה התחתונה זו הטיה רצינית, כיוון שהעבודה בפולסים גובה מחיר כבד מאוד.
כשאני לא עובדת, אני חשה מתח עצום, אשמה משתקת, תחושת חוסר ערך, ורואה חזיונות אפוקליפטיים שנושאם – מה יקרה אם לא אספיק, מה יקרה אם לא אצליח. אני לא מצליחה להנות משום דבר, אף לא מהמנוחה. אני לא מצליחה לבצע משימות חשובות פחות, כי הן מתגמדות בהשוואה למשימה העיקרית. אני לא עושה כלום, ומרגישה איום ונורא. לאחר שהמשימה מתבצעת בקצב לא-אנושי, ללא הפסקות שינה, אוכל ושירותים, בתפוקה של 200%, אני שמחה אמנם להיות אחרי, אך חשה מרוקנת גופנית ורגשית. כל פעולה פשוטה קשה לי. נתתי הכל לטובת המשימה, ולא נשאר בי דבר. לוקח לי זמן רב, לפעמים אפילו יום או יומיים, עד שאני מסיימת לפצות את עצמי על האתגר לגוף ולנפש וחוזרת לחיות את חיי.
התוצאה של אותה עבודה בפולסים, היא שאני בעצם עובדת כל הזמן. או שאני עובדת בלהרגיש אשמה וכשלונית, או שאני עובדת בעבודה שלי, או שאני עובדת בלהתאושש מהעבודה שלי.
האם דפוסי העבודה המכלים שלי קשורים לדיאטה? בוודאי, כמו כל דבר בחיים.
גיליתי שגם דיאטה אני עושה בפולסים. או שכן, או שלא. אין בערך. גם פה נגבה ממני מחיר כבד. קשה להגיע לתוצאות מצטברות כשחיים על רכבת שדים של אכילה. איך הולך הביטוי של הזקנים? פול גז בניוטרל. או שאני עובדת נורא קשה בשביל לרדת קילו, או שאני עובדת נורא קשה בשביל להעלות אותו. גם לאכול מסביב לשעון זו עבודה שמחירה (הרגשי והכספי כאחד) בצידה. אני משלמת לקבוצת תמיכה ומגיעה, משלמת למכון כושר ומגיעה, קונה אוכל בריא ומכינה אותו, כל הזמן עובדת, וכל הזמן משחקת עם אותו הקילו. מעלה אותו, מורידה אותו, מעלה אותו, וחוזר חלילה. אותו הקילו כבר עייף מאוד, וגם אני.
המנחה האהובה עליי בדיאטה קלאב, הגיבורה שלי, הצמידה לזה פעם דימוי הולם למדי: אני חולבת את הפרה בשקידה, מעט בכל יום, אבל אחת לכמה זמן מתעצבנת ובועטת בדלי.
אני מכירה בכך שהפולסים יכולים להביא אותי למקום די גבוה, אבל לא לטופ, כי אני עובדת יותר קשה מכולם אבל מספיקה פחות מכולם. מצליחנים אמיתיים ורבי הישגים בטח לא חיים בפולסים. ואני לא מוכנה להתפשר. אני רוצה לחיות את חיי כשהדלי שלי מלא בחלב.
2 תגובות
ואוו – כאילו סיפרת את הסיפור שלי…
הזדהיתי עם כל מילה
מאחלת לך דלי מלא חלב לאורך זמן
אומרים שפתרון בעיה מחייב ראשית הכרה בכך שהיא קיימת בכלל. את מתארת בצורה מאוד מודעת (וגם מתנסחת להפליא) את הקושי, כך שאני מאמינה שהשינוי בוא יבוא, גם יתמהמה. יש לי חברה שאומרת שבסוף תמיד הטובים מנצחים. אמונה באמירה כזו או אחרת שגורמת לך רוגע מאפשרת לך לגייס את הכוחות הנדרשים כדי להתמקד במה שאת מנסה לשנות. שיהיה לך המון בהצלחה.