טוב, בעלי לא ספונטני אבל הוא בהחלט רגיש עם עיניים כחולות…
לפני שנים, כשרק התחלתי את התוכנית, סיפרתי לחברה שהצטרפתי ומי ומה ועל התוכנית. היא אמרה לי "קשה לי לדמיין אותך לא ספונטנית באוכל". בשבוע שאחרי דיברנו בקבוצה על ספונטניות באוכל. בעצם בתוכנית אפשר להיות ספונטניים בכל דבר חוץ מאשר באוכל.
מה זה אומר בעצם להיות ספונטני באוכל? שמה שמתחשק נכנס לגוף? שאני אמורה לאכול מתי שאני רואה משהו מול העיניים או שנדמה לי שבא לי לאכול? שהגוף שלי לא מספיק חשוב שאני אכבד את הצרכים שלו?
היום אני מנסה לחשוב על זה קצת אחרת. אני יכולה להיות ספונטנית באיך שאני בוחרת להרכיב את הארוחה. אני יכולה להיות ספונטנית ולבחור עם מי לאכול ואיפה. זה שאני מסתובבת בקניון ועוברת ליד מקדונלדס זה לא סימן שהגוף שלי צריך גלידה בשני שקל ותשעים.
אני יכולה לשלוט בכל כך הרבה דברים – למשל אני לא אקנה גינס באלף שקל כי חשבון הבנק שלי מאוד לא יאהב את זה. אני לא אדבר בלי סוף בנייד כי יש קרינה (והחשבון בסוף החודש) ואני גם לא אלך לבלות לילה עם השכן החתיך ( גם אין כזה…). בעיקר אני שולטת בהתיחסות שלי למה שקורה סביבי ובתגובות שלי.
אז למה לגבי אוכל זה לא כזה מובן מאליו? למה רק הגוף שלי אמור לספוג הכל בשקט?
במשך שנים כל פעם שנכנסתי הביתה, היה אוכל על השולחן ומישהו ישב לאכול ותמיד הייתי מצטרפת, כי זה היה שם. היום אני כבר יודעת להגיד לעצמי "לא". עכשיו זה לא הזמן, זה לא האוכל שלי וזה לא מתאים לי. לא תמיד אני מצליחה אבל כבר הרבה יותר מפעם.
בעלי אולי לא ספונטני אבל הוא רגיש, עם עיניים כחולות והרבה הרבה דברים טובים אחרים. אז הוא לא ספונטני, אז מה 🙂