קיץ קטלני
בעוד רוב האנשים סביבי, גם המלאים-יחסית שבהם, מתחטבים לקראת הקיץ, אוכלים פחות ומתאמנים יותר, הרי שאצלי הסיפור הולך קשה יותר.
אם החורף נוטה להבריח אותי אל הפוך החמים כבר בשעת לילה מוקדמת, הרי שהקיץ עם אותם "ימים לבנים ארוכים כמו בקיץ קרני החמה" (לאה גולדברג) משבש עלי כליל את המשמעת הקולינארית-דיאטטית שאני מנסה לאמץ: אולי זה הקושי להתנייד ברחובותיה הלוהטים של העיר העברית הראשונה ללא מזגן צמוד שגורם לי להישאר בבית במקום לצאת למכון-הכושר או לשפת הים לאימון היומי שלי, אולי אלה הימים המתארכים שבהם ארוחת ערב בשעה שש מעוררת רעב מחודש בתשע בערב, רק מעט אחרי השקיעה… ואולי זה טורניר ה "יורו" בכדורגל שגורם לנזק כפול: או רביצה מול הטלוויזיה, כמעט בחוסר מעש, בין ארבע אחר-הצהריים לחצות… או – וזו האפשרות החמורה יותר: מפגש צפייה בפאב השכונתי, מקום שבו מותקנים ברזים לשטיפה בבירה תקרובות בלתי דיאטטיות בעליל כמו המבורגר וצ'יפס…
אחי מאותגרי-הגזרה יודעים זאת היטב: חיינו מתנהלים בין מחמאות וחיזוקים חיוביים כשאנו מצליחים להפחית ממשקלנו, לבין תחושת העלבון הקשה כשהג'ינסים היפים שאיתם חגגנו את ההצלחה, מתחילים ללחוץ על קו-המותניים… אך בעוד שרובנו נהנים ממחמאות בתקופת הבגדים הקצרים ובגד-הים ומסתירים את קלוננו תחת סוודר עבה לעת חורף, הרי שאני, לבושתי, נוהג דווקא הפוך: חוגג בחורף גזרה חדשה עם ז'אקט אופנתי וצר – ובקיץ, הו הקיץ… במקום לומר מה קורה בקיץ, אספר אנקדוטה מחיי משפחתי: בשבת ישבנו בחוף הים. התפריט היה סביר יחסית: אבטיח עם גבינה בולגרית ולצדו סלט טונה. אולי לא הכל לייט, אבל לפחות לא מדובר בשניצל וצ'יפס. הקטנה ניגבה את ידיה, נטלה את טלפון הנייד שלה, בהתה במסך והודיעה: "יש עדכון חדשות על לוויתן שנצפה בקרבת החוף!".
"אתה רואה" אמרה לי האישה: "אמרתי לך לא להיכנס למים!"…
וכשזו האווירה בבית, אפשר להבין למה אני זקוק כל-כך לקבוצת התמיכה של "דיאטה קלאב"…