זיכרון בפיתה
באחת מרשימותיו היפות כתב פעם עמיתי-לשעבר, אחר-כך שר האוצר והיום ח"כ באופוזיציה, יאיר לפיד, כי הימים שבין המימונה ליום-העצמאות, הם הימים הנוראים של הישראלי. אני לא יודע מה דעתכם על שר-האוצר לשעבר, אבל אני מניח שגם מתנגדיו החריפים, יודו שהוא מיטיב להתנסח: בין אם הימים האלה מעוררים בכם אמונה בצדקת הדרך – או דווקא ספקנות באשר להמשכה. בין אם אתם מודים לאל הטוב שבמרומים או מפנים כלפיו אצבע מאשימה. בין אם אתם מרגישים גאווה גדולה על עצם היותנו כאן כנגד כל הסיכויים, או חשים, חלילה אכזבה ממה שיכולנו להיות לפני שסטינו מהדרך, ובכן… לא משנה בתוך איזו הגדרה אתם מוצאים את עצמכם (והרי אצל חלק מאתנו "כל התשובות נכונות"…), סביר להניח ששמונת הימים הקרובים יגרמו לבטן של כולנו להתהפך כמה וכמה פעמים.
סליחה על ההקשר ועל המעבר החד מתהיות קיומיות לענייני חולין, אבל בגדול ניתן לומר שימי זיכרון נוטים לרוב להיות טובים למי שמבקש להקפיד על מזונותיו: המסעדות סגורות, בתי הקפה דוממים, דלתות הפאבים מוגפות – ואפילו אם החטא הקטן שלכם הוא לדשדש בנעלי-בית לפיצוציה שמעבר לפינה ולרכוש לעצמכם ארטיק כפרס על התנהגות-טובה, הרי שבלילות העצובים של סיפורי האימה, השכול והגבורה, האופציה הזאת אינה קיימת וממילא, אני לא מכיר הרבה אנשים שיכולים לאכול מול משדרי-זיכרון…
איפה הבעיה (כלומר בהקשר הדיאטטי של הנושא)? הבעיה מתחילה אצלי לפחות בצהרי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל: כבר שנים שאנחנו, כמה חברי ילדות, נוסעים ביום העצוב הזה צפונה, לבקר כמה חברים שכבר לא יצמיחו כרס… מטבע הדברים מצב הרוח מהורהר בדרך הלוך מהמרכז והתיאבון – מאתנו והלאה. רק שאז אנחנו מתחילים בדרך חזרה הביתה, בדיוק באותן שעות שבהן נפרמים חוטי העצב ונארגת שמחת-החג. השילוב של החברותא – ויש ביננו הטוענים שגם העמידה אל מול לוחות השיש במקום שמסמל אובדן – ביחד עם העובדה שמאז אמש מיעטנו לאכול, הופכת אותנו לחבורת קניבלים… כמעט תמיד נבחרת מסעדה בדרך ובמעין טקס הבדלה קטן שלנו, בין תוגת יום הזיכרון לשמחת יום-העצמאות, אנו זוללים, שבעים וסובאים כהוגן… אני יכול להימנע מ"ניגובים" (זוכרים את הימים שלפני התוכנית? את אותה תנועה סיבובית שמעלה על פיתה רכה ובשרנית גם חומוס, גם טחינה, נגיעה זהובה של שמן הזית הריחני ואף עלה פטרוזיליה תועה…) במשך שנה שלמה, אבל ביום הזה, בשעה "רבע ליום העצמאות", אני יודע שכוח הרצון לא יעמוד לי… זה החטא הפרטי שלי ביום העצוב ביותר בשנה ובכוונה אני מקדים להתוודות עליו כאן, כי אני לא בטוח שבשבוע הבא, ערב יום-הזיכרון, אהיה כזה "קול" כדי לספר עליו בחצי-חיוך. על מה שקורה למחרת היום, יום העצמאות שבו הולך עם ישראל כאבותינו במדבר, אחרי עמוד העשן של המנגלים ועל ה"טיפים" שאגרתי במשך השנים כדי להימנע מהשילוב האולטימטיבי של פיתות+סלטים+טחינה+קבב+בירה לתפארת מדינת ישראל… על כך בשבוע הבא.