הדברים שאנחנו נשבעים לא לחזור אליהם…
תחושת הכובד הזאת בבטן, הנשימה העמוקה לפני שמתכופפים לשרוך את השרוכים בנעל, ההכרח לשכב על הצד בלילה – כי על הבטן לוחץ, ההכרה כי הביקור הזה בשירותים הוא כבר השלישי שלך היום, המבט העגום על פני המוכרת שאומדת אותך כאומרת "אין לנו שום דבר במידה שלך", המבט העגום עוד יותר על פני מי שאמורים לשבת לידך ברכבת, במטוס, באוטובוס או בקולנוע ומבינים שפיקניק זה לא יהיה… זה לא משנה מה דרגת ההשמנה שלנו, יש דברים שאנחנו מאושרים לגלות את חיינו בלעדיהם. פתאום הנשימה קלה, פתאום אפשר להישאר ערניים גם אחרי הארוחה, פתאום אפשר להירדם על הבטן ולחלום חלומות מתוקים (רק לחלום, כן? שלא תתפתו לי למתוקים עכשיו) פתאום יש בחנות ג'ינס במידה שלך והנוסעת שמושב המטוס שלה צמוד לשחל מחייכת אליך חיוך נעים, שלא לדבר על הקלילות בתנועה, הרגשת החיוניות, הביטחון העצמי המשופר…
אני בתקופה טובה עכשיו, אוכל טוב ונכון. המספרים בהחלט בעדי: מינוס שבעה קילוגרמים בחמישה שבועות, הצרה בהיקף המותניים עד כדי ירידה במספר הג'ינס – שלא לדבר על כל אותם דברים קטנים שלא נמדדים במספרים כמו היכולת לגרוב גרביים בלי לעצור את הנשימה – כמה שזה טוב. וכמה שהיפוכם של אותם דברים הוא מתסכל, לפעמים אפילו משפיל. אין מי שרזה ולא מכיר את המנטרה הזאת: הכל טוב כל-כך עד שאתה נשבע שלא משנה מה יקרה, כן דיאטה או לא דיאטה, אנחנו לכל תופעות הלוואי הללו של עודף המשקל – לא חוזרים ויהי מה! אם כך, איך זה יכול להיות שכולכם מבינים בדיוק על מה אני מדבר, גם אם אתם עושים את זה תוך כדי תקיעת עוגה, חלה, מנה שווארמה, בורקס חם ו/או כל פיגוע קלורי אחר? איך זה יכול להיות שהדברים שנשבענו שלא יקרו לנו עוד מחכים לנו בכל רגע נתון ממש מעבר לפינה. לפיכך אני מעדיף שלא לצאת בהצהרות מפוצצות על מה שכבר לא יקרה לי לעולם, אלא רק לכתוב שאני מקווה שזו הפעם האחרונה שאני כותב עליהם שלסרט הרע הזה אני כבר לא אחזור… מבטיח? לא! ניסיון העבר כבר לימד אותי שלא להבטיח משהו שאני עלול לא לקיים… אז לא מבטיח, אבל מה-זה-מקווה!