עדיין סוחב בירידה
כבר שלושה שבועות שבהן נמשכת המגמה החיובית – ונדמה כאילו יכולתי לכל הפיתויים בדרכי: השתתפתי באירועים עתירי-קלוריות (החל מחגיגות חנוכה ועד לחגיגות "קדם סוף השנה") ונמנעתי מהן. ישבתי עם חברים ללילות שתייה ארוכים כשאני מסתפק בלגימה סמלית ובהרבה סודה… טחנתי ירקות חיים כארנב וגיוונתי עם אגוזים כסנאי, בלעתי דגים כלווייתן והתנשפתי כינשוף בחדר הכושר בשעות בהן כבר שקעה השמש או שבהן טרם הנץ השחר ו… אם כך, אחרי חודש כה מוצלח עם מינוס שבעה קילוגרמים – למה עדיין מופיעה המילה "כאילו" בפתיחה?
כי בערבה של שנה חדשה, רובצים עלי אולי מעט פחות קילוגרמים, אבל הלקחים מניסיון העבר נותרו עמי: אני תמיד מועד, בכל רגע נתון, לחזור להרגליי הישנים. ערב על הבר עם אישה יפה, ארוחת צהרים עם חבר, רגע שבו מגיעים הביתה רעבים ואין שום דבר ירוק או רזה במקרר, טיול לחו"ל שמפר את השגרה, שפעת פשוטה שמונעת כמה ימים של אימונים – שבקלות מרגיזה הופכים לכמה שבועות – אבל בעיקר – ומעבר לכל הסיבות "הנסיבתיות", אותו איש רעב שבפנים שיכול תמיד לגבור עלי. אותו גרגרן חסר-תקנה שמבקש לפרוץ החוצה בכל פעם שעוברים ליד מאפייה, ליד מסעדה (אלוהים אדירים – אפילו ליד דוכן פלאפל חם ביום חורף קריר…), אותו דבר שנסדק בנו בכל פעם מחדש.
והריטואל הזה מדהים אותי תמיד: כמו לצאת מהבית בערב שנה חדשה מתוך ידיעה ברורה שהולך להיות רע… שמקומות הבילוי יהיו מפוצצים, הכבישים עמוסים, האוכל יקר והשירות גרוע – ועדיין לצאת מתוך הרגל.
כך גם בכל האמור לדיאטה: אם ההרגשה לרזות היא כה טובה, אם תמיד מגיעים לרגעים שבהם אנו נשבעים לעצמנו שלא נשוב לאכול באופן לא מבוקר, אם מתרגלים לנעימות שבלהירדם על הבטן מבלי לחוש בה, לסגור את הג'ינס מבלי להכניס אותה, לקשור את שרוכי הנעליים מבלי לקחת נשימה עמוקה… אז איך זה שבסוף חלקנו חוזרים לנקודת ההתחלה?
המדענים יאמרו שחברת השפע הקדימה את האבולוציה, שאנחנו מתוכננים לאכול כפי יכולתנו כתוצאה ממנגנון טבעי שחושש ממחסור ביום המחר. כל זה נפלא בתיאוריה – אבל אחרי הכל, לא המדענים הם אלה שצריכים לטפס במדרגות עם משקל עודף…
לפיכך הקדמי את אותו "כאילו" ארור למשפט שבו אני מתפאר בהצלחתי: מדובר בהצלחה על תנאי, במהלך שבו חשיבות הדרך קורסת אל מול מבחן התוצאה שלא מסתיים לעולם (כי הרי כל עוד אני חי ואוכל באופן עצמוני, קיימת תמיד הסכנה שאשמין).
זה לא שאני רזה עכשיו, עדיין רחוקה הדרך, אבל כבר אחרי ירידה יפה של קרוב לעשרה קילוגרמים, גיליתי (שוב) את הדבר היחיד שאנשים רזים פוחדים ממנו יותר מכבדי משקל: הפחד להשמין…