מועד לשמחה
אוי החגים, החגים… אני ממש יכול לראות אחדים מכם מהנהנים: היציאה מהשגרה הארוחות המשפחתיות, הטיולים שמלווים בארוחות "בחוץ", הפיקניקים, המנגלים… גם אם לא יצאנו אל החגים האלה דקיקים כלולבים, רבים מאיתנו מסיימים אותם עגלגלים כאתרוגים. אוי החגים, החגים…
נדמה שאין פסטיבל ישראלי שיהיה שלם ללא דגש חזק על המזון, בחיי – במהלך ימי החג יצאתי לכתוב משהו על פסטיבל של טבעונים, לכאורה קבוצת אוכלוסיה שיודעת להקפיד על מזונותיה – ולא האמנתי לעשן שהתמר השמיימה מדוכנים של "שווארמה צמחונית", ירחם השם על נשמתם המעונה של המרחמים על בעלי החיים. לפיכך, אם בטבעונים נפלה שלהבת המנגל, מה יגידו גרגרנים אוכלי-כל?
אלא שכמו שלומד במהרה כל טירון: לכל שבת יש מוצאי שבת ולכל חגים יש את "אחרי החגים". חלק מהאנשים המאמינים טוענים שרק אחרי חג הסוכות נדע אם נחתמנו לחיים, אני בחילוניותי הממארת טוען שאחרי סוכות אנו יודעים אם בחרנו בחיים. כלומר בדרך חיים נכונה יותר שעושה חסד לא רק עם "הרעב" הזה שמקנן ברבים מאיתנו, אלא גם עם המערכת שנושאת בתוצאות של אותו "רעב".
הצעד הראשון, כמדומני, צריך להיות ההכרה שלפעמים החגים הם רק תירוץ: "סלחנו" לעצמנו (ובעצם ויתרנו לעצמנו) על כל אותן ארוחות-חג, שהרי גם אנשים רזים נוטים לפעמים להשמין מעט בחגים (ההבדל הוא שהם מתיישרים מהר מאוד וחוזרים למשקלם הקודם, אנחנו לא), אז מה לנו כי נלין?
הבעיה היא שכך נכנסים להלך רוח מתרץ שהופך להלך רוח מדחיק (את כמות האוכל שאכלנו) שהופך להלך רוח של זלילה – שהיא כידוע מדרון חלקלק. כי הרי החגים אף פעם לא נגמרים באמת. חגי ישראל אולי יוצאים לפגרה קצרה עד לחנוכה, אבל "החגיגה" נמשכת: ימי הולדת, ימי נישואים, מפגשים עם משפחה וחברים, טיולים, נסיעות לחו"ל, סופי שבוע. כל האירועים הללו שבשגרה למדנו כבר איך לתחזק מבלי להינזק, הופכים עם הויתור העצמי שמלווה לעיתים את תקופת החגים, למוקשים לא קטנים. לפיכך הצעד הראשון של "אחרי החגים", צריך להיות חיבוק מהיר ואמיץ של השגרה: חזרנו לעבודה, חזרנו לעבודה העצמית, חזרנו לתוכנית. כי מי שיתמהמה עלול למצוא את עצמו "מוותר" פה ו"מוותר" שם – כשבאופק כבר מנצנץ לו, בתוך חשכת החורף המתקרב, הנר הראשון של חנוכה, חג השמן…